ואיכשהו, איפשהו, כשהכל כבר התערבב מזמן והוצאתי עשן בזמן שאתה צחקת ואמרת "לא ככה", שכחתי מי אני. ונורא אהבתי את זה. כי כשאני לא אני, אני יכולה לשכנע את עצמי שאני אולי נראת יפה. ואני פניתי אליך, עם הגיטרה ולמרות שלא הסתכלתי, שרתי לך את השיר. הסתכלתי לכיוון השני, ואז חזרה אליך- אבל בהית בי לשנייה עם חיוך צבעוני. ישבנו כולנו עם גיטרות ועשן ואלכוהול ושרנו כאב. הסדקים הבולטים שלנו דיממו צלילים וכולנו היינו הרמוניית כאב אחת גדולה, כל אחד שר עם פירוש אחר, מכוון לאדם אחר, מבטים מדלגים וחולפים אחד על פני השני, ואני רק בוהה בשמיים ותוהה אם אוכל לראות כוכבים מהמטוס.
בתום "השיר שלנו" (שהוא באמת, השיר שלנו) ניסיתי ממש ממש חזק לא לחשוב על מה הולך באותו החדר, אבל משהו בי סירב להוציא את התמונה הזאת מהראש. וזה כואב יותר מקשר רציני- כי אם זה היה כזה, אז יכולתי בקלות לעבור הלאה (לא בקלות, אבל לעבור). אבל אתה היחיד שגורם לי להרגיש ככה- אני ממש נחנקת. ואתה נותן לי לתלות בך תקוות בצורה מדבקת. "ועכשיו כשאין שמיים רק עננים של חוסר וודאות" עכשיו, אני מפחדת שלא תהיה לי סיבה לחיות (כי אם אוותר עליך, לא תהיה לי סיבה למות.) ואני כמו השיר- אבל אתה מסרב להבין את זה. אצלי זה עד התהום- ועד הקצה.
אבל אתה יושב כל כך קרוב רחוק ממני. ואני שוב רוצה שתיפול כמו שנפלתי, שתחליק על המדרגות וגם אם תצחק, אתה בעצם תתפוצץ מכאבים ("אבל לא עליי, לעולם לא בגללי") תתפתל בכל הגוף ואז- רק אז תבין שאני כמו החלל בשבילך.
אבל לא יכולתי לעשות עם זה כלום, אתה שומע?
זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כלום.
(אתה מאמין בהזדמנויות שניות? אני מאוד מקווה שכן.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
