כוכבים ופרברים

תמיד מצחיק אותי איך אחרי שש-עשרה שנה, אבא שלי עדיין מנסה מדי פעם לחנך אותי. אתם יודעים,

בטח משהו שהוא מרגיש שהוא פספס בשנים-עשר שנים האחרונות.

אני כותבת לו באצבעות רועדות ש"תודה שנשארת, אני יודעת שהיה לךקשה. שברת רצף של צפרירים שבורחים ואני גאה שאתה אבא שלי. אני אוהבת אותך מאד."

כנראה שהוא לא מתרגש כמוני, כי עכשיו הוא יושב אצלנו בסלון ואומר לי שהוא לא צריך שמישהו יהיה גאה בו,

ואני מקווה מאד שהוא משקר.

משום מה אני באמת לא מסוגלת להחזיק את הדמעות בפנים כלפי אבא שלי. אתם מבינים,

פעם הייתי ילדה קטנה של אבא,

למרות כל הפעמים שצעק עליי כשפחדתי לרכב לבד על האופניים.

פעם היו לי טבלאות ייאוש של ציפיה למתי אבא יחזור מחו"ל. עכשיו נהייתי אדישה.

אבא טס לנמיביה היום ואין לי מושג לכמה זמן. בטח כשיחזור קצת יכעס עליי על שלא התקשרתי,

על שאני לא מתקשרת. הוא לא יודע שזה קשה להתרגל כשהוא חוזר.

אני חושבת שהחלום החדש שלי זה לדעת לכעוס עליו. אני פשוט לא מסוגלת, לא יודעת איך לעמוד מולו ולומר שזאת אשמתו.

אני לא מבינה למה הוא נסע כל כך הרבה. לא היינו טובים מספיק בשבילו? ולמה הוא עבר לגור רחוק כל כך?

אתם יודעים שאין לי שום זכרון של אבא שלי מהולנד? יש לי כל כך הרבה של אלכסנדר, וכל כך הרבה של האנה, לזלי, דניאל, אמא, טל, נעם, סבתא מילי, אבל אין לי זכרון אחד של אבא. הלוואי ויכולתי לומר לו כמה הוא מפספס את השנים הכי יפות והכי מכוערות שלי באותו הזמן. איך הוא פספס את הצעדים הראשונים של נעם, את השיר הראשון שאי פעם כתבתי על שפן שאהב דבש, את המשחק כדורסל הראשון של טל.

אני בטוחה שהוא מרגיש שהוא פספס אבל זה לא מספיק סתם להרגיש. הוא לא עושה עם זה כלום.

הוא לא מונע מעצמו לפספס עוד דברים.

כי עובדה, שאני עדיין עולה לבמה בלי העיניים שלו מהקהל ועובדה ש

אני עדיין לא מרגישה בבית בבית שלו, ואני עדיין לא יכולה לומר לו את כל הפחדים הכי גדולים שלי, או כמה אני מרגישה לבד.

ואני עכשיו ילדה של אמא, כי אמא יודעת בדיוק עד כמה פגועה אני מרגישה לפעמים,

אני מניחה שהיא קצת הרגישה ככה לפעמים, רק שהיא מכירה אותו 30 שנה ואני רק שש-עשרה (בקושי)

ועכשיו אבא גונב זמן איתנו,

בטח יש לו גם רגשות אשמה. הוא עומד בפתח הדלת מחייך ואומר,

"מה, את כועסת?" ואני מחייכת חיוך מאולץ בין דמעות ואומרת "מה פתאום".

ואז הוא אומר שלמרות הכל ההודעה שלי ריגשה אותו,

אני סוגרת את הדלת, שומעת את צעדיו המתרחקים, זוחלת במורד הדלת אל הרצפה הקרה

ולא מצליחה להפסיק לבכות.

יש תמונה אחת שתמיד עולה לי במצבים כאלה, איך שפעם בכל הטיולים אבא היה מעלה אותי על הכתפיים שלו,

אבל כנראה שעל הכתפיים של אבא אני כבר לא אשב.

אסטראגון: אין מה לעשות.

ולאדימיר: אני מתחיל לחשוב כך. הרבה זמן דחיתי את המחשבה הזאת, והייתי אומר לעצמי: ולאדימיר, תהיה הגיוני, עוד לא ניסית הכל. והייתי מחדש את המאבק..... נו, אז הנה אתה שוב כאן.

אסטראגון: אתה חושב?

ולאדימיר: אני שמח לראות אותך שוב. כבר חשבתי שהסתלקת לתמיד.

אסטראגון: גם אני.

ישנים ימים בהם גם אני נלחמת עם הנעל שלי, מנערת את עצמי בעדינות שיכלה לטרף כל יצור זוחל על ארבע,

ולבסוף מוותרת. הרי,

כל כתמי חוסר הבטחון שלי היו אמורים להתמוגג לו על השפתיים ביום הזה, ובכל זאת-

הם לא התמוגגו. היום הזה לא שינה מעום. הוא כאילו לא היה כלל.

זה לא באמת משנה,

זאת אומרת,

אם אני מסוגלת עוד לשבת ולכתוב מלים חסרות חן על כמה שאני נראת לעצמי

כמו שאני נראת לעצמי, סימן שבאמת לא יותר מדי השתנה כי הרי ש

מבחינה פנימית אני עוד מסוגלת להוביל את חברה שלי ביד לרחבת הריקודים,

ואולי אני אותה בחורה שבכיתה ז' הציעה לגיא לרקוד סלואו. או אמרה לתום שיפסיק להתנהל לפי מה שאחרים חושבים,

כי ככה הוא לא יהיה מאושר.

(אני גם לא חושבת שהוא מי יודע מה מאושר עכשיו.)

אבל that's beside the point.

יש לילות בהם אני מנצחת והנעל מוותרת, מרשה לי לעלות על קצההאצבעות ולהרגיש לרגע כבר לא גרוטסקית, כבר לא אבסורדית אלא אדם הגון והגיוני.

כנראה שלעולם לא אהיה כזאת. וכל מה שרציתי היה שתרשה לי להשעין לך את הראש על הכתף, לנוח לרגע מהמרדף הנצחי הזה אחר משהו שמתרחק ככל שאני מתקרבת, אבל כל שעשית היה ללטף לי את הפנים בצורה לעגנית ולשתוק. אין באמת מילים שיתארו,

שיצדיקו,

את כל הרגעים שמעולם לא חווינו ולעולם לא נחווה,

באמת שאני נאלמת מעצם המחשבה העצומה של כל הדברים שלא קרו וגם לא יקרו.

הם מסוגלים להכיל כל כך הרבה סיפורי אהבה ושנאה יחדיו, שלא שווה לנסות, אבל בכל זאת אני מנסה שלא במודע להכניס.

באותם הצהריים, בהם בילינו על המרפסת שלך ושתינו שוקו, לא רציתי להצמיד אותך לשום פינה בעזרת מילים-

כולם יודעים שמלים הן לא הצד החזק שלי, על אף שאני מתה עליהן.

אמרת לי

"דידי, אין כבר לאן לברוח"

ולי לא היו מלים,

אז ליטפתי לך את התלתלים ואמרתי "נלך."

ונשארנו במקום.

למי שלא הבין, בהשראת "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט.

ואז מר יוסי-איש-הפיס, אחד האנשים האהובים עליי בעולם גרר אותי לחדר הצדדי הסודי שלו.

הקטע הזה גרוע, ז"א, מה זה גרוע. לא היה טכני, לא היה סאונד, תאורה, תלבושות. ובכל זאת, יוסי ראה לנכון לגרור אותי הצידה, נעמד מולי- שיער אפור, משקפיים אנד אוורית'ינג ומתאר לי תמונה.

"יום אחד, את תעמדי מאחורי מסך אדום סגור ותשמעי את הקהל משתגע,

וברגע הזה בדיוק תצטייר לך התמונה שלי.

את מפילה מהרגליים, באמת. יש לך כשרון ענק והוא לא עומד להתבזבז,

ולקחתי אותך הצידה כדי שהאחרים לא יקנאו ויחשבו שאני אוהב אותם פחות,

אבל את

את משהו מיוחד.

את בלתי נשכחת שם,

את באמת מפילה מהרגליים."

באותו הרגע נשכתי את השפתיים. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, לא ידעתי לאן לברוח,

אז חיבקתי אותו חזק, תיעדתי את הרגע והבטחתי לעצמי שאם יבוא היום בו באמת אעמוד מאחורי המסך,

ובצדו השני יעמדו עשרות אנשים שמוחאים כפיים בשבילי,

אחשוב על יוסי.

לא נראה לי שהוא מהאנשים האלה שמשקרים סתם.

את הלילות שעברו ביליתי במחשבות עמוקות בהן אני צוללת

לא ברור תמיד לאן, הדבר היחיד הברור בעולם הוא ש

שומדבר כבר לא ברור.

אני רודפת אחרי ההיי שיאפוף אותי, אתם יודעים, משהו דומה לתחושה של

ברגר כשהוא מגלה הכי הרבה על עצמו. ובכל זאת, אני לא מצליחה.

זה הרי לא חדש, הדבר היחיד בדם שלי זה

עוקץ של יתושים ואני מנסה שלא ללכת לאיבוד, אבל כמו שאתם מכירים אותי

זה הדבר היחיד שאני טובה בו.

ובסדר, כשארנסט יבוא אנ באמת אהיה יפה, ורזה, ומהממת,

אבל עד אז אין מה שמחזיק אותי.

אני מתגעגעת לחרוזים.

-

יום אחד תרים טלפון, תגיד

"בואי לים"

ואת היום הזה אנצור לי יותר מאת כולם.

אשב בצל הפחד, אשכב לצד האור

אדבר מתוך תוכי מבלי הרצון לחפור

אעמיק בך מחשבות,

אצליל לך עיניים,

ביחד אולי נצוף מעל פני המים.

אם תרצה, אני יודעת לדקלם

בכל זאת, המים מזרימים אותך

גם אם אינך אדם זורם.

ככה על שפת הים,

נשקר דברי אמת

אני אגיד שאהבתי

אתה תאמר שאינך מתחרט.