כוכבים ופרברים

אין ספק שהזדמנן לשפתיי לטייל על צווארם של אנשים ראויים.

של אנשים ישרים, של אמנים.

זו לא יד המקרה, אני דיי בררנית בנושא.

אתמול ישבנו על חוף הים והקראת לי שיר של ביאליק.

עליתי על גודתיי מעוצמת הרגע ומאז

כלומר, עוד לא עברו 24 שעות מאז שיצאתי מהרכב שלך והוא דהר אל תוך הלילה,

אבל מאז 

הלכת מעמי עשרות פעמים.

לפעמים זה כי אינך "מרגיש את זה"

לפעמים אתה פשוט לא מתקשר

לפעמים זה קורה על חוף הים.

למעשה עוד לא עבר מספיק זמן כדי להספיד,

אבל אני ממש יודעת שאתה הולך להכאיב לי.

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי // חיים נחמן ביאליק

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי  – לְכִי לְשָׁלוֹם

וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,

וּמִצְאִי אֶת-הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.

אֲנִי? אַל-תִּתְּנִי לֵב – אֵינֶנִּי גַלְמוּד:

כָּל-עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ יִיף בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ

וְכוֹכְבֵי-אֵל לֹא-נִלְאוּ עוֹד מֵרְמֹז לִי –

עוֹד לֹא יָרַדְתִּי מִכָּל-נְכָסַי

וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא-דָלָל.

רְאִי, חָסַרְתִּי אוֹתָךְ – אַךְ עֲדַיִן

לִי נִשְׁאַר רָב: לִי יֵשׁ עוֹד עוֹלָם מָלֵא,

הַיָּפֶה כְּמוֹ שֶׁהוּא בִּירַק אֲבִיבָיו,

בִּזְהַב סוֹף קֵיצָיו וּבְלַבְנוּנִית חֳרָפָיו;

וְלֵב עוֹד לִי – דְּבִיר חָזוֹן, קַן-הַחֲלוֹמוֹת,

וּכְאֵבִי עָצוּר שָׁם, יְגוֹן הַקֹּדֶשׁ,

וּמַלְאָךְ טָהוֹר עִמִּי – דְּמוּת דְּיוּקְנֵךְ,

הַחוֹפֵף עוֹד כְּחֶסֶד אֵל עַל-רֹאשִׁי

וְלוֹחֵשׁ בְּרָכָה, רוֹתֵת וּמִתְאַפֵּק

כְּדִמְעַת אֵם חֲשָׁאִית עַל נֵר שַׁבָּת

בְּדִמְמַת הַקְּדֻשָּׁה הַשַּׁאֲנַנָּה,

וּכְאוֹתוֹ כוֹכָב חָרֵד שָׁם בַּמָּרוֹם,

שֶׁמֵּצִיץ עוֹד עָלַי בְּעַיִן יָפָה

וּמוֹשִׁיט לִי בַחֹשֶךְ שַׁרְבִיט זְהָבוֹ.

וַאֲנִי יָדַעְתִּי,

עוֹד יִפְשְׁטוּ עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ כֻּלָּהּ

בִּירִיעַת תְּכֶלְתָּם הַמְשֻׁבֶּצֶת זָהָב

כַּכּוּשִׁיּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת – לֵילֵי קָיִץ,

מְתוּקֵי לֵילוֹת, קוֹדְחִים וּמַחֲרִישִׁים,

מְעֻלְּפֵי שְׁחוֹר וּכְלִילֵי הַכּוֹכָבִים,

כָּל-כּוֹכָב רִמּוֹן זָהָב, רִמּוֹן זָהָב;

וּרְוַת הִרְהוּרֵי חֵטְא וִיגֵעַת חֶמְדָּה

בְּחֵיק הַלַּיְלָה תִּרְבַּץ כָּל-הָאָרֶץ;

וּפִתְאֹם תָּקוּם דְּמָמָה גְדוֹלָה, רַבָּה,

וְרֶטֶט חֵשֶׁק יַחֲלֹף כָּל-הָעוֹלָם,

וְנִנְעֲרוּ כוֹכָבִים שְׁפָעוֹת שְׁפָעוֹת,

וְנִתְּכוּ הֵמָּה וּמְכִתּוֹתָם אָרְצָה

כִּנְפֹל שְׁלַל עֲלֵי זָהָב בַּשַּׁלָּכֶת;

וּקְלוּיֵי תַאֲוָה וַאֲכוּלֵי חֵשֶׁק

אִישׁ אִישׁ בִּרְעָבוֹ וּבִצְמָאוֹ יֵצֵא,

יְגַשֵּׁשׁ קִיר כְּעִוֵּר, יַחְבֹּק אָבֶן,

יִתְחַבֵּט אָרְצָה, יִזְחַל עַל-גְּחוֹנוֹ,

לְלַקֵּט רְסִיס פָּז אֶחָד, פֵּרוּר אֶחָד

מִמָּה שֶׁהִשְׁלִיךְ לוֹ מֵעָל כּוֹכָבוֹ

וְלִמְצֹא מְלֹא כַף אַהֲבָה, קֹרְטוֹב אֹשֶׁר –

בְּשָׁעָה זוֹ אִם-יִתְקְפוּךְ גַּעְגּוּעִים,

וְנוֹהָה וַעֲיֵפָה תֵּתַע עֵינֵךְ

וּתְשׁוֹטֵט חִדְלַת תִּקְוָה בָּעֲרָפֶל,

וְנַפְשֵׁךְ תֵּצֵא לֵאלֹהִים וּלְאֹשֶׁר –

כָּמוֹנִי שְׂאִי עֵינַיִךְ הַשָּׁמַיְמָה

וְלַמְּדִי-נָא מֵהֶם אֶת-לִבֵּךְ שַׁלְוָה:

רְאִי, כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה יֹאבְדוּ

כוֹכָבִים מִדֵּי לַיְלָה לַשָּׁמַיִם –

וְהֵם בְּעָשְׁרָם עוֹמְדִים וּבְשַׁלְוָתָם,

וְאֵינָם חָשִׁים כְּלָל בַּאֲבֵדָתָם,

וּכְמוֹ לֹא-נִגְרַע כְּלוּם מִכָּל-זְהָבָם.

כתבתי כאן ציטוטים כאלה ומחקתי.

אבל אין לי כוח לכתוב על הקירות.

אנחנו דיי פלצנים על המדרכות.

בסוף זה גם ככה יכאב.

מנמיכים ציפיות ויהיה בסדר.

אמרת שעושה לך את זה בנות שיכולות למצוא את היופי בכל דבר. אני חושבת שזה הולך יד ביד עם היכולת שלי להתאהב בהכל. ניחנתי בזה. אני מתאהבת עמוק, וחזק, ומהר בכל עולה על רוחי. וגם אתה קצת ככה בשבילי.

אני מגמגמת ג'יבריש ומאכילה את עצמי שלא הרגשתי ככה מאז יולי 2012 כשראיתי את אורן אז בקולנוע. יש לו איכויות שאין לך, שזה היעדר היומרה וההתאהבות הזאת בטבע, אבל יש לך איכויות שאין לו, לדוגמה היכולת לראות את הטוב בכל דבר. אתה גם נראה אדם בריא יותר, ואתה נותן מעצמך, ולכן אני מתרצת לעצמי שאתה סוג של שדרוג.

לא משנה.

הבוקר הספקתי לשמוע את כל האלבום של אלט ג'יי בנסיעה, אבל לא בגרסא שצרבת לי כי לא סינכרנתי את האייפוד פעם שעברה שהייתי בבית.

בזמן שהתנגנו הדיסטורשנים של פיצפלז'ר עלתה לי פתאום תמונה של מיתר שנקרע כמו עור מתוח, וזורם דרך המיתר הזה דם וחמצן והכל מתנקז. אני אוהבת את זה. זה גרם לי לחשוב בכלל על כמה מוסיקה היא פיזית עבורי. כמה בכלל, כל התחושות. מיד נזרקתי לינואר דצמבר 11', קר בחוץ ואני בשמלת קיץ ושחר נפרד ממני. נהוג להגיד ש"הקרקע נשמטת". אולי זה היה קצת ככה, בעיקר לא הצלחתי לעמוד. נפלתי על הברכיים בגינה וענבר יצאה לראות מה קרה לי, לפני שנייה הייתי מאושרת.

אבל התחושה הייתה כאילו נדחפה לי יד בין הצלעות ומשכה שם משהו החוצה. אולי לא את הלב, אולי איזה איבר חשוב אחר. בכל אופן, משהו נלקח ממני בברוטאליות ובאלימות. ככה זה הרגיש. אני מרגישה זה את שוב רק מלחשוב על זה למרות שכבר התגברתי על שחר מזמן.

וגם איתך קצת ככה, או שאולי אני סתם רעבה.

מאז שנכנסתי לדירה אני עושה הכל כדי להרגיש בה בבית, אבל בתכלס אני באה לכאן, רואה טלויזיה וישנה. חלמתי שאשב לכתוב את הרומן שלי סוף סוף אבל אני מגיעה ורוצה לבכות או לצחוק. נגיד הערב, אחרי השבוע הנורא הזה, לא ידעתי אם אני רוצה לשבת ולראות "מראה שחורה" ולבכות מלא או ללכת לראות ערב קומיקאים. בסוף מגיעים בנים מהמכינה אז כנראה שאצחק. זו מן תקופה כזאת.

אתה גם משרה עליי אווירה כזו. הייתה לנו שיחה מפוארת וקודרת. 

הרשנו זה לזו גישה מלאה למוחות לערב אחד.

היום חלפנו זה על פני זה כמו שני זרים שמכירים זה את זה היטב. 

אתה צוחק ואומר שזה מעניין שאני מופתעת מלגלות דברים עליך, וזה משונה מפני שאנחנו לא מכירים. הכל אמור להפתיע אותי. אבל אתה פשוט מאד שונה ממה שאתה מקרין. אני מאד מה שאני מקרינה. אני כל כך קצינה צעירה ומלאת מוטיבציה, וגם כל כך מתרגשת מהכל ובוכה מהכל. ישר רואים לי דרך הצלעות. 

ככה הגעתי ללחשוב על שחר הבוקר. שבתכלס ממש הייתי מאוהבת בו, וראיתי אותו מתייפה, ואני יכולה לזהות עליך גם שתתייפה לנגד עיניי אם נתאהב. ואז אמרתי לעצמי, אבל אוי לא. מה אם הוא ילך. אין לי כוח לכאב הזה שוב. אני אוהבת להתהדר בעובדה שאין לי בעיה להחשף אבל למען האמת אני רועדת כמו ילדה נוכח המחשבה על עוד פעם לשבת על המדרכה במושב ולהרגיש שקרעו מתוכי את כל האיברים הפנימיים.

אבל יש לך את כל הפוטנציאל להיות האדם הבא שימלא לי את הריאות, וזה למרות כל הדברים שהם לא לטובתנו בסיפור הזה.

יש בך ניצוץ כזה, ואתה יודע איך להגיע אליי.

אז אני ממש מקווה שיהיה בסדר.