כוכבים ופרברים

ואתה מדבר ומדבר, המילים שלך כבר מזמן נמאסו עליי- הן כמו מסטיק שהטעם כבר לא דובק בו. אני רק רציתי ללמוד דברים חדשים, אתה יודע? אבל אני פשוט טובעת אל תוך העיניים שלך, טובעת לתוך המילים שלך ואתה לא מפסיק לדבר למרות שכבר אין לי אוויר- אין לי אוויר! מתחשק לי לבעוט בך כדי להשתיק אותך לרגע- אבל אני יודעת שגם כשתשוק אני אשמע את הקול שלך מבעד לעיניים האלה. אתה תביט בי במבט הכי מאוכזב שאתה יודע לתת, והוא מיד ישתנה למעטפת אדישות שתמיד מפרידה בינינו. ואין לי אוויר, ואני יודעת שגם לך- ובכל זאת אתה מבזבז אותו על מילים ארוכות חסרות משמעות.

אתה כאילו עוטף את כל הכלום הזה במילים יפות. תיאורים על גבי תיאורים של כלום בעצם. ואני יודעת שגם אני עושה את זה, אבל לפחות אני מודה בזה. אתה ממשיך עם זה כאילו ואני זאת שטועה. ובגלל שזה אתה, אני רק מהנהנת ומסכימה, כי אם אתה אומר את זה, זה בטח נכון.

בדיוק בשנייה שאני שופכת את הכוס וודקה\מיץ תפוזים שלי, הוא מסובב אותי אליו ואומר לי "תני לי נשיקה בפה". ואני נושקת לו בעדינות ומרגישה כמו אחרי שאיפה עמוקה של אוויר נרגילה. הנה, אתה רואה? אני בדיוק כמוך. אני מדביקה תיאורים לא נחוצים על רגשות שלא שם, ועל דברים שלא קרו בכלל כי אני לא זוכרת אותם וגם אתה לא.

אני רוצה שתמות עליי שוב. שתגיד שאתה פשוט מת עליי. ואתה פשוט מסרב בתוקף, ואין לך אלא מילים ארוכות שאני לא מבינה כדי להסביר לי למה.

אני טובעת בתוך המילים שלך, אין לי אוויר.

והמילים שלך כל כך ארוכות

ארוכות כל כך

שקל מאוד לטבוע במילים שכאלה.

הייתי רוצה ארגז גדול מעץ, אחד כזה שקל מאוד לזרוק לתוכו ניירות מפוצצים ברגשות שאתה מוציא ממני.

אני יושבת מול מכונת הכתיבה ומול דף לבן, ואני לא מצליחה להוציא מילה כי הלב שלי ריק ריק ריק. זה קשה לי לכתוב עכשיו. זה כמו ללחוץ חזק חזק כדי להוציא משחת שיניים כשזה כבר ריק. כי הלב שלי ריק, ואני מוחצת אותו חזק חזק כדי להוציא משהו.

הייתי רוצה ארגז גדול מעץ, אחד שקל מאוד להתחבא בתוכו למקרה שיבואו שוב הסוהרים לתפוס אותי ולכלוא אותי שוב. עכשיו לומדת לקשור רצונות כמו סוסים ולנשום בספירה לאחור.

ידוע לכולם שזאת בכלל בכלל לא אני כותבת, זאת שוב רונה קינן מדברת דרך הגרון שלי, שכן אני לא יודעת לכתוב בכלל בכלל. הכשרון שלי הוא דומה לזה של עלוקה. אני צדה ומוצצת את כל ההשראה של האחרים וכל מה ששלי הוא בעצם של מישהו אחר, והמילים כבר נאמרו מזמן ואפילו לפני זה.

בארגז גדול מעץ שכזה, הייתי טובעת במילים של עצמי ואוכלת את כל מה שאני מבשלת לעצמי ולא הייתי מסוגלת לברוח, וסוף סוף מה שהגיע לי היה רודף אותי. לאחרונה אני לא מכירה את מי שנשקפת לי אל מול המראה. איך רציתי להיות שם עכשיו. וכמו שרונה כבר אמרה, הזכרון הזה לא שלי והאהבה הזאת שקופה.

אני לא יודעת מהי אהבה, אני שונאת את זה שאני לא חוויתי שומדבר בעוד היא יושבת בחדר לידי ושופכת לו משהו שהיא לא התכוונה אליו בכלל רק כדי שהכל ישאר מושלם כשכלום לא מושלם אם הם לא מדברים.

השיר הזה עושה לי לא טוב. נדלג עליו.

היום אני אצעד עם בטחון, למרות שאני מפחדת להסתכל לך בעיניים בלי למצמץ ושתגלה שלא הכל ידוע לי (ובעצם כלום) וגם אם תדבר קרוב מדי לצוואר שלי אני לא אברח. אני מקווה שלא תראה לי דרך העור.

"היום לילה לבן

מחר אלך לישון"

אתה רחוק כמו גלויה.

זה מקבע לי את המילים. קושר אותי בחזקה לקיר והיה מגיעים הסוהרים. ואני סתם באה בהצהרה מורבידית כי הרי החיוך המטורף שלי מזמן מרוח לי על הפנים, גם בחדר אפל ולח שכזה, חדר שבו המים זולגים הפוך ושומעים צווחות דרך הקירות.

ומעבר חד לרחוב ניו יורק סוען ואתה מתרחק ממני אחרי הפגישה האחרונה שאולי תהיה לנו אי פעם ולא מבין בכלל לא מבין שאני רוצה כל יום להתקל באנשים כמוך ממש במקרה. ממש כמו ג'ו בלאק, ממש כמו אלכסנדר, ממש כמו בכל החלומות הנשגבים שלי. אני מחייכת ונזכרת שאין דבר שלם יותר מהכאב, בעיקר מהכאב שלי. וכל מה שאני רוצה זה להחזיר את היום להתחלה עם עיניים דומעות במשפט של "אני לא אשכח, אני לא אשכח" למרות שאני יודעת שאני אשכח, לשנות את הכל ולהחזיר את הגלגל לאחור. אתה לא מבין שאי אפשר לחבק ואז לעזוב? אני לא יודעת להרפות, לאהוב פחות. זה לא מספיק לי, פגישה אחרונה ברחוב סוען בניו יורק, בעוד אני אחזור הביתה לישראלי שלי שיעזוב אותי שבוע אחר כך, כי קל כל כך להתאהב בבדידות של ניו יורק- ומתישהו צריך לחזור לחיים האמיתיים. אני פשוט רואה את עצמי הולכת בסלואו מושן אל מול אנשים שזזים לי מהר מדי, הרבה יותר מדי מהר. אני לא רגע לקצב הזה, אני לא אעמוד בו.

אני צורחת ונופלת וכל האנשים האפורים ברחובות הארוכים האלה בכלל לא מבחינים, הם רגילים, אנשים כמוני נשברים מאותם הדברים בכל יום. ואני בכלל מעולם לא הייתי מיוחדת בתור בנאדם. הרי, בסך הכל ידעתי לתת ביטוי לאנשים אחרים דרך הגרון שלי.

אתה תמשיך ללכת, תחשוב שראית אותי ותגיד לעצמך ש"מספיק ודי" כי זה לא טוב לך, וזה לא טוב לי- ואולי פעם זה כן היה טוב ועכשיו כבר לא. אבל אני רק רציתי שתסתובב וסירבת לעשות את זה. מתישהו אני אקום לי, אמשיך ללכת, אגביר קצב ואהפוך לאדישה.

בדיוק כמו שאר הרחוב הזה.

היה היה פעם בחור אידיאלי

שהיה מושלם לי

מכל בחינה.

ובבוקר אחד, יום שני נראה לי

השיג בחור אידיאלי

חברה.

חשבתי שזה יהיה נורא לי

לגלות שהבחור האידיאלי

הוא אידיאלי של מישהי אחרת

אבל חלום מתוק אמר לי

שהוא לא הבחור האידיאלי

ושאני סתם ילדה מפגרת.

חלמתי שלא היית אתה, נראת אחרת, וחייכת מאוד. וכשרציתי ממש לקום ולשלוח לך הודעה שוב, פתחתי את החלון ואמרתי לעצמי "די" ולא הוספתי להתווכח עם עצמי (לשם שינוי).

 והיום התעוררתי, לבוקר פסטורלי,

לגלות שלך- האידיאלי,

יש חברה.

וזה לא סתם נראה לי

שאתה האידיאלי

אתה כן האידיאלי-

אתה פשוט שלה.

זה לא צרב, האמת שחייכתי לתמונת ה"הנה אנחנו מתנשקים" ולא חשבתי "אם הייתי שם" או "כדאי לי להתקשר" כי אתה עדיין אידיאלי, רק של מישהו אחר.

זה לא כל כך קשה לומר -לי

"ביי ביי אידיאלי"

אבל משהו מונע ממני להפרד סופית

כי אתה כזה אידיאלי,

משהו טוטאלי

ואני בסך הכל עמית.

היה נחמד, נתת לי על מה לחשוב.