כוכבים ופרברים

אף אחד לא יודע את זה, כי כשמסתכלים בפעם הראשונה יש לו פנים מאד חלקות ומאד לבנות,

אבל אם מתקרבים מספיק רואים שלפיטר יש המון נמשים קטנטנים. וגם כשהוא מחייך על הצד, יש לו רק גומה אחת, וכשהוא מחייך בשתי לחיים יש לו שתי גומות קטנות וצנועות וכולם יודעים שיש לי נקודה חלשה לגומות.

פעם כשישבנו על ספסל באמצע העיר, הוא סיפר לי את איך שהוא למד לנגן בגיטרה ואני כמעט בכיתי. מוזיקאים תמיד מרתקים אותי, כי תמיד התיימרתי להיות כזאת ואף פעם לא הצלחתי- ובכל זאת, עילוי המוזיקה הזה, בעל העיניים הגדולותגדולות הסכים לשבת איתי על ספסלים במרכז העיר ולנגן בזמן שאני אתיימר לשיר. כששאלתי אותו איך הוא כותב את כל הדברים הנהדרים האלה, הוא אמר שהוא לא יודע -משך בכתפיו בצורה אופינית- ואמר שהוא פשוט שומע את זה ברחובות, מכוניות, צעדים. הוא שאל אם גם לי יש את זה, וזה היה נשמע קצת כמו הדרך שבה המילים נכנסות לתוך הראש שלי. אבל פחדתי להגיד.

אני לא אתיימר להיות כותבת גדולה כאן, שום עילוי ספורתי או משהו בסגנון, הרי פיטר יש רק אחד וכל עוד הוא מחבק אותי, מי אני שאתלונן?

בכל אופן, אני ופיטר  נולדנו באותו התאריך, השבעה-עשר לדצמבר רק שהוא נולד ב90' ואני שנה אחריו, אבל אנחנו מבולגנים באותה צורה, ואנחנו מתאהבים באותה צורה, רק שהוא צולל הרבה יותר באיטיות ממני ואני בכלל שוקעת, אבל הוא אומר שהוא אוהב את זה בי, אז אני מניחה שזה בסדר.

פגשתי אותו בתחנת הרכבת. הוא ישב וניגן כמו שרק הוא יודע. אתם מכירים את הגיטריסטים המוזרים האלה שמתופפים על המיתרים? אז ככה. והוא ניגן על איזו גיבסון יד שלישית שנראתה כאילו הייתה בגהנום וחזרה כדי לספר על זה, אבל הייתה לה עדיין אקוסטיקה נהדרת והוא ניגן בצורה יוצאת מן הכלל. התביישתי לבקש לנגן משהו, האמת היא שהוא הציע אחרי שעמדתי רבע שעה והאזנתי לו. שאלתי אם יש לו בקשות מיוחדות, והוא אמר "רק לא hey there delilah, נדמה שכל הנשים בניו-יורק רוצות שאני אנגן להן את זה". צחקתי, ואמרתי שאני אתן לו טעימה ממשהו שמזכיר לי את עצמי. אז ניגנתי לו את "יומולדת", כי זה אחד השירים היחידים שאני זוכרת בעל פה, והוא חייך כשפתחתי את הפה והיגתי אותיות כמו ח' ור' כי הוא לא היה רגיל למבטאים כאלה. הוא אמר שאני מנגנת לא רע, ואני אמרתי שהוא שקרן ממש גרוע והוא חייך עם שתי גומות. לפני שעליתי על הרכבת, שאל לאן פניי מועדות.

"לא יודעת, ואתה?"

"אני בסוף עוד אגיע לג'וליארד"

ידעתי שהוא לא משקר, עילוי מוזיקלי כמוהו לא יכול להתבזבז על פחות. יום אחד אני באמת אראה אותו מנגן על במת ענק ומזעזע את העולם עם הסגנון החדש והאופייני כל כך לו. מאז, כל יום היינו נפגשים על יד הקשת הגדולה שבמרכז העיר והיינו מספרים אחד לשני סיפורים. לפעמים הוא דיבר ואני הקשבתי, לפעמים הוא שתק ואני שיקרתי אבל דווקא הרבה גם סיפרתי באמת. סיפרנו על הפעמים הראשונות שלנו בטיימס סקוור, איך הוא כמעט נדרס מרוב הלם ואיך שאני הייתי המומה ותפסתי חזק בזרועתיה של ג'ורג'יה וחייכתי כי ידעתי שכאן אני אגור. גם התנצלתי בפניו, על שאני באמת חושבת שאין שיר יותר ניו-יורקי עבורי מ"הי ד'ר דלילה" והוא אמר שהוא סולח, שאני בכל זאת בחורה אחרי הכל, אז נתתי לו מכה קטנה על הברך והוא חייך חצי חיוך עם גומה אחת.

בפעם הראשונה שהתנשקנו העלים כבר התחילו לנשור בסתיו והוא בדיוק סיים לנגן לי את "שיר לסירנה" של טים באקלי, רק בגרסא שונה ממה ששמעתי ואני הייתי מוצפת, כל כך מוצפת שכל תו שלו התחבר לי למלה שונה עד שכבר לא יכולתי לשאת בזה עוד והמילים התחילו לנזול לי על הלחיים, עד הסנטר ולבסוף נשרו על הג'ינס הבלוי שלי. הוא לא שאל למה אני בוכה, הוא ידע שעם מוזיקה לא צריך לשאול, אז הוא פשוט נתן לי לשבת וליצור צורות אמנותיות על הג'ינס שלי עם דמעות שקופות. כשהוא סיים, הוא חייך חיוך עדין בלי שיניים וראיתי שגם הוא קצת התרגש יותר מהרגיל. ברגע הזה בדיוק פתחתי את הפה כדי לומר לו משהו שאני כבר לא זוכרת מה היה, אבל הוא דחף את האצבע על הפה שלי ואפילו בלי לומר "את תהרסי את זה", הסתכל עליי לרגע ונישק. סתם ככה, נישק.

זה לא היה כמו בספרים, אתם יודעים- כשכל העולם פתאום מסתובב סביבנו או נעצר. אהבתי את זה ככה. כשהכל המשיך, הכל הטשטש מרוב מהירות וכאילו לרגע שמעתי כמו שהוא שומע. ילדות קטנות קופצות בחבל, איך שהסוליה של הנעליים שלהם נוחתת בעדינות על האספלט, ואיך שמכוניות צופרות בצד השני של הרחוב, ואיך שמישהו שופך מים, ואיך שבקומה העליונה של איזה בניין מישהו שומע מוזיקה קלאסית, ואיך שקומה מתחת יש זוג שרב, ואיך שהכל מתחבר במן הרמוניה נהדרת בניו-יורק, ולא רציתי שזה יפסק אי פעם. בדיעבד, הוא אמר לי, גם לו קרה משהו מוזר מאד. הוא תיאר את זה כאילו הוא הפסיק לשמוע, מן שקט טוטאלי וכל מה שהוא שמע זה את הקול שלו אומר מלים תלושות שאיכשהו התחברו כמו פנינים, אחת אחרי השנייה בסדר מופקד והרמוניה שקטה. הוא אמר שדבר כזה מעולם לא קרה לו, וחייך אליי מאוזן לאוזן כשאמר את זה. "כנראה התחלפנו, לא ידעתי שככה את מתחילה לכתוב"

מאז אנחנו יושבים כל יום, אחר הצהריים על הספסל במרכז העיר. הוא מנגן, אני מתיימרת לשיר. בחורף במעילים, בקיץ בסנדלים. כך או כך, לו יש נמשים בלתי נראים, וגומות צנועות, וכשהוא מנשק אותי אני שומעת לרגע איך זה נשמע מגן עדן, וכשאני מנשקת אותו בעדינות הוא שומע איזה בלאגן מתחולל אצלי בראש, אבל כבר אמרתי, שנינו ילדי השבעה-עשר בדצמבר ולכן גם הוא בלגניסט, ובשבילו זה הסדר הגדול ביותר. אז אני מניחה שאנחנו זוג קצת מוזר, כשהוא מתופף על המיתרים ואני יושבת ישיבה מזרחית על ספסלים מלוכלכים בניו-יורק, אבל אני חושבת שאנחנו קצת משלימים אחד את השני.

הוא ידאג למוזיקה, אני אדאג למלים.

(*קצת בהשראת "אוגוסט ראש" בכיכבם של פרדי היימור וג'ונתון ריס מיירס)

3 לנובמבר, 2003

יומני היקר,

היום היה הטקס לזכר ניר ינאי. היה לי נורא קשה, ואני עוד בקושי הכרתי אותו. הכל היה נורא שקט ואז בהפסקה הלכנו אני ואסנת ובכינו ממש חזק בשירותים. אני עדיין לא מאמינה שדבר כזה קרה למישהו שאני מכירה. כש**** ראה אותנו, הוא בא והתחיל לצחוק ואמר "מי הטיפש שיעשה את זה?" ושניר היה ילד מפגר והם כולם צחקו על מה שקרה. אני לא מאמינה שאני בכיתה עם האנשים האלה.

8 לדצמבר, 2003

יומני היקר,

בעוד תשעה ימים יש לי בת-מצווה. מחר אני נוסעת למקום הזה בתל אביב בשביל העבודת שורשים שלי. אני צריכה לשבת ליד _____ וזה פשוט נורא! הוא כל הזמן מקלל אותי וצועק עליי על שאני שמה את הספרים על השולחן, ומאחוריי *** וגם הוא כל הזמן הציק לי. בסוף ברחתי לשירותים ובכיתי קצת ואז זה נגמר. אגב, המורה לאנגלית התקשרה לאמא לומר שאני לא עושה שיעורי בית.

16 לפברואר, 2004

יומני היקר,

היום כשבאתי לצאת מהשיעור נתקלתי בטעות בתמיר, הוא כמובן התעצבן ודחף אותי ממש חזק לקיר. אז בעטתי בו, והוא בעט בי ממש חזק. ואז באתי ללכת משם אבל הוא הלך אחריי אז עשיתי כאילו אני עומדת לבעוט בו ואז הוא אמר "נראה אותך מרביצה לי!" אז אמרתי לו "אני לא מרביצה לבנות" והלכתי משם. חהחהחה.

5 נובמבר, 2004

היום הופעתי בטקס לניר. צמחוני ניגן על הגיטרה ואני שרתי. זה היה לי נורא קשה, גם כי הייתי לחוצה וגם כי הייתי עצובה והקול שלי ממש רעד כששרתי. אחרי זה המורה לקחה אותי הצידה בכיתה ואמרה לי שהיא נורא גאה בי שעשיתי את זה, ואז הבנים התחילו לעשות חיקויים שלי שרה וצחקו עליי עם הדברים הרגילים ("דבה.. פרה.. מכוערת.. שמנה.") הם גם כל הזמן אומרים עד כמה אמא שלי שמנה, ברור שהם לא ראו אותה. אמרתי לה שתבוא ליום מורים שלי עם החצאית הכי קצרה שיש לה.

26 לנובמבר, 2004

יומני היקר, היום אכלתי 2 מילקים ושתיתי 2 שקיות שוקו. אני הרגשתי ממש ממש חרא (בעיקר אחרי מה שהיה היום בכיתה) והחלטתי שאני יוצאת להליכה עם לולו. הסתובבתי בעין שריד החדשה ואז חשבתי שאין לי כח, אז חזרתי הביתה. הרגשתי ממש חרא עם עצמי כשהגעתי, אז הלכתי לשירותים. זה היה מוזר כי לא הייתי עצובה או משו סתם כל הזמן שמעתי בראש שלי את הקולות של הבנים האלה. עמדתי לתקוע את האצבע בתוך הגרון ולגרום לעצמי להקיא. ואז חשבתי על זה עוד קצת. חשבתי על הדברים הטובים שבזה והדברים הרעים (למרות שזה כעיקרון כולו רע!) החלטתי בכל זאת לדחוף את האצבע לגרון אבל פשוט לא יכלתי. אז רצתי לכאן כדי לכתוב. אני מרגישה כל כך מדוכאת, למה זה קורה לי?

23 למאי, 2005

יומני היקר,

היום היה יום זוועתי. הם שוב התחילו לקרוא לי שמנה בשיעור, ואז פשוט אמרתי להם שהם אינפנטילים וטפשים, ואז ____ ממש התעצבן והוא ועוד כמה בנים מהכיתה באו אחריי אחרי שיצאתי מהכיתה והתחילו לבעוט בי, אז התחלתי לרוץ והם רצו אחריי ממש מהר, אז רצתי לחדר של מירי וכבר ממש ממש בכיתי והיא לא עשתה כ-ל-ו-ם. אני לא יודעת מה לעשות יותר, אני לא יודעת למה הם עושים לי את זה. אני מרגישה פשוט חרא. אין לי מה לעשות עם זה, אין לי מה לעשות איתם, אין לי לאן לברוח.

-

לעתים, כשהאור דולק וכבר מאוחר בלילה אני מעבירה את היד על הרגל שלי ומרגישה שוב את כל הצלקות. בפעם האחרונה שספרתי היו עשר. הבטחתי לעצמי שלא יהיו עוד, ובאמת שלא יצרתי עוד מאז. את הצלקות האלה, אני מקדישה לכם. בנים יפים של ח' 6. את כל הפעמים בהם נאלצתי, שלא בהכרח ברצוני, לפצוח בדיאטות קשות ולדחוף אצבעות לגרון, אני מקדישה לכם. את כל הנשיקות שסירבתי לקבל בגלל שאני חשבתי שמשקרים לי- לכם.

כשאתה מסתכל ומחייך אחורה על חיי החטיבה שלך, אני מניחה שאתה כלל לא מעלה על הדעת עד כמה החיים הפשוטים שלך באו על חשבוני, וכשכולם אומרים לי "אנשים משתנים" אני חושבת שזה לא לא נכון. באמת, אנשים משתנים. אבל איזה מן אדם יכול לעשות לי את מה שאתה עשית לי? אתה יודע כמה פעמים גרמת לי להטיח בעצמי את כמה שאני כשלון אחד גדול?

אתה לא יודע את זה, אבל אני ישבתי על המיטה שלי ושנאתי כל סנטימטר מהגוף ומהאופי שלי, וחשבתי שזה הו-כל-כך פתרון נהדר להוציא את כל הכעסים שהיו מיועדים אליך, על עצמי. ואתה יודע, כנראה שאת כל הימים וכל הלילות, ובטח שאת כל הדמעות, אני לא אקבל חזרה. אתה גזלת ממני את אחת התקופות שאני אמורה להתגעגע אליהן, ואני לא אקבל אותה חזרה אי פעם.

טענת ה"שנאתי אותה פעם" לא מרשימה אותי בכלל. מעולם לא נתתי לך סיבה לשנוא אותי, מלבד שהגעתי ליום הראשון של כיתה ז' עם חיוך ועזבתי בכיתה ח' עם חולצה שחורה גזורה וחתכים על הרגליים. ואתה יודע מה הכי כואב לי, מעל הכל?

זה שפעם חשבתי שאני שווה ממש הרבה. ודווקא נראת דיי טוב, ושהמון אנשים אוהבים אותי, אבל אתה פשוט הכרחת אותי להאמין שזה לא נכון, שאני מכוערת ושמנה, ושמנה, ושמנה ולא שווה כלום. ועכשיו כולם מנסים לשכנע אותי שהשתנית, שאתה חתיך עכשיו אז זה בטח בסדר. אבל לא. אתה מכוער.

אתה תשאר מכוער בעיניי לנצח.

אולי יום אחד הצלקות האלה יטשטשו וכל הדפים ספוגי הדיו והמים יעלמו בערימות גבוהות של יומנים, אבל אני לעולם לא אוכל לסלוח לך כי כל הימים האלה חלפו לידי ובגללך אני כל כך נזהרת ומעדיפה להבלע מאשר לבלוט. ובגללך בניתי לעצמי חומות שאני לא מצליחה באמת לפרק.

אז אל תצפו ממני להיות סלחנית ולחייך ולומר כמה אני שמחה שהוא זוכה במישהי ששווה פי אלף יותר ממנו.

לא מגיע לו שומדבר. הוא אפילו יותר מכוער ממני.

(הכי מפחיד אותי שהקונוטציה הראשונה שלי לשם שלה יהיו הפנים המכוערות שלו.)

בלילה ההוא חלמתי חלום כדלקמן;

נער נמוך קומה באופן יחסי (קרוב למדי לגבהי שלי)

נעל את שפתיו לשלי

ובהתחלה חשבתי לעצמי שזו סנסציה דיי מוזרה,

ואז נתקפתי אותו הפחד ואותו הלחץ בחזה כמו בשאר הפעמים בהם בחורים יפים הסתכלו לי על השפתיים,

וביקשתי שיפסיק. אבל הוא רק המשיך. ואמרתי לו "די!" ורק אז הוא באמת הפסיק. ואמר לי שאני סתם,

הכי סתם בעולם,

אפילו לא יפה,

ושהוא לא יודע מה הוא כל כך התאמץ.

תחת עצי המטריה במרכז הקיץ, השמש פגשה את הירח* ואני שכחתי כי הייתי עסוקה בלחלום סיוטים בהקיץ.

הכל היה זהב מהזן הרקוב ביותר בגלל שהוא (לא נמוך הקומה, אלא האדם הראוי לנעילת שפתיים)

היה אדם של בוקר, ואני אדם של לילה, ואני סוג של התחלתי איפה שהוא נגמר או שזה היה ההפך או

מה שזה לא היה. כל מה שאני יודעת זה שזה היה תחת עצי המטריה,

אני הייתי השמש והוא הירח

ואני כל הזמן מסתכלת במראה ורוצה לצלול לתוכה. רק היום קלטתי עד כמה אני לא מי שאני מרגישה שאני,

ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.

כשאני עוצמת את העיניים כל מה שאני רואה זה פינצטות, והפסיכולוג אמר שזו הדרך שלי לדמיין שאני משילה קילוגרמים,

אבל לאחרונה כל מה שמרגישים כשמעבירים את היד על הרגליים שלי זה פצעים.

כלי הנשק שלי הוא מלקטת. אבל ככה זה להיות אשת לילה, זה קשה.

זה קשה לפחד כל כך ולרצות כל כך באותו הזמן. זה קשה לחלום על זה ולברוח מזה ולהשתוקק לזה כל כך,

כשהשפתיים שלי רעבות לאף אחד מסוים, ורק לאדם ספציפי אחד שהוא איש של בוקר שמכין חביטות,

ואני כל כך עסוקה ונמסה תחת המשקל ולהחץ ואפילו הפינצטה כבר פוצעת אותי,

לא משנה כמה רגליי יהיו חלקות, זה לא מספיק, זה לא מספיק. צריך לנבור, לחפור, צריך שזה יהיה חלק.

אבל זה לא מתחלק כלל.

שוב יורד עליי גשם,

אבל קליף כבר לא מנגן לי בפסנתר.

ואני כל כך מפחדת שאין לכם מושג בכלל. לעתים אני בכלל שוכחת ממה,

זה פשוט ש

כדי להתנשק, צריך להתקרב מאד מאד, ולפני שנעצום את העיניים;

הוא יוכל לראות לי את כל הפגמים שלא ראה קודם,

ומה אם לא יאהב או יחבק?

ומה אם לא ירצה?

ומה אם לעולם לא ארזה או אהיה יפה בעיני אף אחד?

אולי באמת עדיף היה לולא הייתי מתיימרת להתנתק מהקיר.

(בהשראת When the day met the night של פאניק אט דה דיסקו)