כוכבים ופרברים

ואלוהים יודע שאני אומללה עכשיו.

סתם. אבל באמת יש אווירה של סוף ואני מנסה להכניס את כל הרגעים בי םשלי להילוך איתי. אני מורחת ומורחת ומורחת. אני מנסה מאה אחוז להקשיב בשיעורים. אני מנסה לא להיות כבדה מזה אז כשאיתיאל ואביב ואדם ונצר עזבו ורק נופפו לי צעקתי להם שאני שונאת אותם וצחקתי ולא נכנסתי לסרטים ולא הרגשתי ריקנות בין הידיים כמו תמיד. רצתי הכי מהר שיכולתי ותפסתי את הרכבת בשנייה שהיא עמדה לצאת

ברכבת קראתי איזה ספר משעשע בשם "אם תשאלו את אליס" שהתחלתי לקרוא מלכתחילה כי מה שכתוב על העטיפה זה הדבר הדרמטי ביותר שקראתי מימיי. "מותה של אליס אות קין היא על מצחנו". למעשה זה מתיימר להיות יומן של מישהי בת 15 שנכנסת לסצנת הסמים. נסיון נלוז לשחזור של "אני כרסיטיאנה פ." רק פחות מרגש ופי שבע פחות אמין. אבל אני קוראת את זה כי זה נותן למוח שלי לנוח. והקשבתי לפלורנס אנד דה משין ואז ג'ונת'ן התקשר. הוא מגיע לבקר אותי בסופשבוע הבא ואני לא יודעת בכלל איך להרגיש עם זה.

חיפשתי משהו שכתבתי עליו פעם וזה מצחיק. מהלילה האחרון בגוב סקול, כשעשינו לילה לבן מהול ביותר מדי דמעות:

"הנה אני יושבת פה, יום אחרון. ג'ונתן קראק יושב לידי, ואני רוצה להרגיש אותו אבל עוד כמה שעות אני אעלה על המטוס והמחשבה הזאת מפחידה אותי בערך יותר מכל מחשבה אחרת. ואיזה חיוך מקסים יש לו כשהוא מסתכל ככה עליי.

צט משצק ןד חםמשאישמ ן ךןלק חשזז צודןב ן פךשט איק ארוצפקא שצןא 'ןךך עןהק צק דםצק ןדרשקךן צודןב – את זה עשה ג'ון קראק."

יצא לי השבוע להסתכל אחורה על הרבה דברים, כמו התקופה שהיה לי שיער ורוד, והתקופה שבה הייתי אדם ממש מכיל (ולעתים אפילו מכיל מדי) והרגשתי כאילו בעבר הייתי ממש מודעת והיום אני כבר לא, ואז איתיאל אמר לי את מה שהוא אמר לי. יום למחרת גם ישבתי עם יפה שאמרה שהיא לא מרגישה שאני מעמס רגשי, ושאף אחד לא אמר לה את זה, וחשבתי שאני לא מבינה אז למה אסף לא יכל להיות איתי בקשר. אבל זה משהו אחר, כי לא רציתי שאסף יכיל אותי. הוא פשוט לא יכל להתמודד עם זה שאני חברה מהבית ומזכירה לו את העולם האחר, וגם הוא לא יכל להתמודד עם זה שאני לא יכולה רק להקשיב לו כמו בקיץ. לפעמים מתחשק לי להתקשר אליו ולומר לו שאני יודעת שהעמותה התפרקה ואני מצטערת באמת לשמוע על זה.

יפה גם אמרה לי שהיא חושבת שזה מהמם שאני נראת כל כך שלמה, אבל למעשה פשוט לא חשבתי על זה הרבה זמן. ואני לא מרגישה שלמה, אני פשוט כל כך עסוקה שאין לי יותר את הפרבילגיה לעמוד מול המראה ולשנוא את עצמי. יש דברים חשובים יותר לעשות כמו לדבר על עתיד המדינה ולנהל שחנ"שים (שזה שיחות נפש, בסלנג מכינתי). ועכשיו שגם יצאתי עם הבנים לבורקס אני יודעת את הדרך ומתחשק לי לצאת לשם סתם כדי להיות מגניבה. ולרוץ כל יום לים וואו זה מעולה. רגעים יפים כאלה מעלים לי חיוך כי זה גורם לי להרגיש כאילו אלו הימים שנזכור לנצח, אבל אני תמיד מרגישה קצת דפוקה, קצת פאקט אפ, כי אני לא מצליחה להכנס לשורש החוויה, אלא תמיד לחוות אותה מהקצוות האופיינים לכותבים. ישבתי עם גיטרה ואמרו לי "תנגני משהו מוכר" וקלטתי שאני יודעת רק רדיוהד ואוקרביל ריבר ומה זה עוזר עם קהל כזה. אז ניגנתי מכה אפורה וניגנתי כל החבר'ה ועירומים וכולם חייכו אליי ואמרו לי

"מיצי את גדולה"

וגם

"אל תפסיקי בחיים".

ונזכרתי בעמר, שהיא אמרה לי לא לפחד מהסוף, שהמכינה מלמדת אותי לחיים מסויימים ולאו דווקא לאורח חיים של לגור ביחד בבניין. ואיך שיהיו לי הכמה חברים שאני הכי אתאמץ לשמור אותם וניסיתי למנות אותם בראשי. וחשבתי על יום הזכרון ואיך שעכשיו שאח שלי משתחרר הרגשתי שחרור כזה שאפשר לנשום והוא עבר את השלוש שנים האלה. ואז הסתכלתי ואביב קרץ לי כמו שהוא תמיד עושה כשהוא קולט שמישהו מסתכל עליו ופתאום ראיתי את עצמי בוכה בהלוויה שלו. ואני יודעת שזה פסיכי וטפשי להספיד אנשים ככה אבל כל מהש הצלחתי לחשוב עליו זה הלוואי שלא יהיו מלחמות יותר, והספקולציות של מלחמה בשלוש שנים הקרובות: הלוואי והן יעלמו ולא יהיה צבא וציונות תהיה דבר חשוב גם בלי שנצטרך להלחם אלא תתבסס על אהבה אמיתית למדינה והבנה של חשיבות גם בלי הצורך להלחם. ונגיד ניר שאיבד שלושה חברים בצבא, הוא אדם כזה מחורר ומדהים. אמרתי לו אתזה גם ופשוט לא רוצה, לא רוצה שאנשים יצטרכו להתמודד עם דברים כאלה. זה באמת נורא נורא נורא. זה מצלק פשוט

מה שיפה אבל זה שהגר, שהיא האחות של הבחור שעל שמו המכינה, שמת בסביבות מלחמת לבנון השנייה, אז היא ציטטה אותי בנוגע למשוואה הלא הוגנת של החיים במכינה באים על חשבונו, וזה ריגש אותי. אני באמת באמת אוהבת אותה גם בלי להכיר יותר מדי. בא לי להכיר יותר.

עכשיו יש איזה סרט על מייקל אליג שהוא היה חיית המסיבות ורצח איזה דילר שלו. זה נורא צבעוני ופעם זה גם היה קוסם לי נורא. הייתי מתרגשת ורוצה להיות חלק מעולם המסיבות הזה אבל היום

בא לי לעשות חברותא על סלובייצ'יק.

מוזר, לא?

איתיאל מרחיב אישונים

נושם עמוק

עיניים כחולות

אומר לי

"אני מגדיר מודעות כמו

עיניים פקוחות.

אנשים שמגיעים למחסומים בשיחה כי הם פשוט לא רואים ואת

מיצי

טוב, לך יש עיניים פקוחות

את אחת הבנות הכי מודעות שאני מכיר."

אני מהנהנת ומקשיבה כמו שעודד לימד אותי

ואני מרגישה שאני קצת חוטאת כי מדובר בי. וזה הזמן בעצם

להקשיב לאחרים.

נתתי היום עצות לנעמי. חיבקתי את חן.

התרכזתי מאד חזק.

עריכה של היום שלמחרת:

בעשרה לחצות אביב מתקשר אליי כדי לשאול מה קורה

נרדמתי עם הנעליים על המיטה והגרון השורף

יש לי בחילה

מתחשק לי להתייסר בחיקו

מתחשק לי לומר לו

בוא לפה עכשיו כדי שאתבכיין לך

אני נושכת את השפה

אומרת

"הכל טוב. מה שלומך?"

הוא פולט מילה או שתיים. או יצא עם חברים לבורקס

אני מאחלת לו שיהיה לילה טוב

מורידה טרנינג וחזייה 

יש לי בחילה ואני מפחדת לזוז קצת

אני חושבת על כל המילים שעליי לאכסן רק בתוכי עכשיו

ככה לומדים להכיל

אני גדלה וגדלה

בסוף אזכר איך עושים את זה כמו שצריך

הרגשתי כל כך קטנה וחסרת ישע

רציתי לצמוח בחמישים סנטימטר.

רציתי ידיים שיכולות להקיף את כל הכדור הארץ

רציתי לחמם ולהגן

רציתי להכיל

במקום זה הרגשתי את הסנטר שלו על הקודקוד

שמעתי את הדופק שלו דרך העור

הידקתי אחיזה במותניו עד כמה שיכולתי

מקצב נשימותיו הלך והאיץ

הלך והאיץ

שמעתי את הנשימות שלו

הרגשתי את הבטן שלו עולה ויורדת

ואז האמבולנס הגיע והוא הפסיק

השתחרר מהר מאד.

לפני שהוא עלה ליטפתי לו את פרקי האצבעות של היד שאחזה בדלת

נתתי מבט מתנצל.

אמרתי שהוא מדהים.

לילה טוב דג.