גם אם הייתי מקפלת את כל החולצות לתוך הארון, מנקה את כל הכלים שצוברים אבק ועורמת את כל הספרים,
עדיין המילים היו מתפזרות סביבי
כמו כועסות על שנטשתי.
ובכן, הן מתעופפות לי בראש כל כך הרבה
אני כל כך עייפה מהן שאני
מתרגלת לנוכחותן.
מתיה אמר את זה לאליצ'ה ב"בדידותם של המספרים הראשוניים". היא רצתה להפתר מהקעקוע כי הוא יהיה שם תמיד מתחת לעיניים שלה, ומתיה אמר, "בדיוק בגלל זה לא תראי אותו יותר".
קרו זמן האחרון כמה אירועים מעייפים.
אמיר נולד בדיוק שבועיים לפניי, בבית חולים בניו יורק (ההורים שלו החליטו לדחות את הגעתם לארץ בגלל מלחמת המפרץ. שלי היו פחות חכמים). הוא נולד עם דופק בריא ואף ארוך, בן בכור ואחריו באו עוד שניים.
את רהיטי הגינה שלנו קנינו באיקאה, אז מיותר לציין שהם לא יציבים, רועדים ללא סוף ושתוך שנה איבדו צבע. באחד הפעמים שלאמא שלי נכנס ג'וק היא החליטה שהיא רוצה שיהיה לנו גם סלון כזה בגינה. אבא של אמיר בדיוק התעסק בנגרות כתחביב והוא בנה לנו כסאות בזוויות מושלמות ובחיבורים חזקים. עברו מאז עשר שנים, ומצחיק שאדם כל כך מעורער בנה כסאות כל כך יציבים.
ועכשיו אבא של אמיר אינו, וזה קצת לא נתפס.
ופגשתי את שחר. וזה היה מעייף.
והיו טקסים. וזה היה מעייף.
ופגשתי אותך,
וזה לא ריגש אותי אפילו לא קצת. וחשבתי איזה יפה זה שכמו שהאהובים עלינו מתייפים לנגד עיניינו
ככה הם מתכערים בחזרה כשאנחנו מפסיקים לאהוב אותם.
נעלמו לי שוב המילים מתחת לערימות הבגדים.
זזתי להשתכר במושב
ביי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
