האמת היא שפגשתי אותו כשישבתי על המדרגות באיזו מסיבה, הרגשתי קצת כמו פעם- אתם יודעים. כשבהתחלה אני מאד מאד שמחה ומחייכת וכולם אוהבים אותי, ואז מישהו מתחיל עם חברה שלי והאופוריה מתפוגגת באוויר ואין לי לאן לברוח.
יש שתי פעמים עיקריות ששינו בי משהו כשדבר כזה קרה.
הראשונה היא המסיבה האגדית של נובק. אייל ניסה לנשק את בר, היא סירבה, ואני הרגשתי מוצפת (זה היה גם מעט אחרי הגירושים של ההורים שלי) והרגשתי את הכל עולה על פני השטח, ישבתי על המדרגות עם כמה ניירות שהצלחתי לגרד ואיזה עט שלא כתב טוב, החלטתי שאני מפסיקה לחתוך ומתחילה לכתוב. עד כה זה הוכיח את עצמו, אבל עכשיו יותר מתמיד הרגשתי שאני חנוקה, ובין הבכי למלים החרוטות בדף, אייל הגיע, הסתכל עליי וחיבק אותי חזק נורא. לא הייתי חושבת שהוא מסוגל לרמת הבנה כזאת. הוא חיבק אותי בזמן שבכיתי ואמר שזה בסדר, ובאמת שיהיה בסדר, והוא הבין גם בלי שהסברתי.
הפעם השנייה הייתה הפעם שפגשתי אותו.
הייתי מעט שיכורה, מה שאומר שדיברתי הרבה שטויות, וניסיתי להסתיר את זה שבכיתי שנייה לפני כן (ורק בגלל שהוא היה כל כך יפה.) כל זה קרה אחרי שקרו לי המון דברים, כל הבלאגן של ללכת לאיבוד איפשהו בין גלוזמן ובכמן ואינספור סיפורים שהתערבבו לי בראש ומנעו ממני באמת להתמקד בדברים הלא-חשובים בחיים.
זאת הייתה מסיבה של מישהו שלא הכרתי, ולכן גם את מרבית המוזמנים לא הכרתי.
אתם מכירים את המשיכה הכי טבעית והכי שטחית בעולם? ז"א, אתם קולטים מישהו נכנס לחדר וישר אתם רוצים להכיר אותו כי יש בו משהו. גם אם הוא לא יפה בכלל, סתם נראה ממש מעניין. אז ככה היה איתי. היה לו ז'קט גדול כזה, מבפנים ראו שזה משובץ כמו איזה משהו שלקחו משנות התשעים והדביקו בהווה, והשיער שלו היה שחור כזה, לא קצר אבל לא ארוך. קצת קרוב לעיניים, ומבולגן ומסודר בו-זמנית. מאד מאד שחור, ועיניים נורא כחולות בהירות. הוא לא חייך כשראיתי אותו, והאף שלו היה טיפה סולד בקצה- ז"א, ממש מעט, בדיוק בכמות הנכונה.
הוא נכנס עם קבוצת חברים שחייכו ופנו לשולחן המשקאות, ופתאום חן לחשה לי "אומג, מי זה הבחור הזה?" והוא נורא הזכיר לי את ג'ורדן קטלנו כזה, עם ג'ינס משופשף שהיה קצת גדול עליו, אבל בדיוק בגודל הנכון. ואני נתקפתי חרדה איומה שאין לי איך להכיר את הבנאדם הזה. אוקי, אז הייתה לי דרך להכיר, פשוט לגשת אליו ולדבר. אבל לא הייתי מסוגלת. הבחור הזה פשוט בלתי ניתן להשגה, לפי איך שהוא נראה- זה פשוט ברור. הוא מהמגניבים, הוא מהבלתי-מושגים, מאלה שרק ההכי מגניבות משיגות (נו, אלה שיודעות לסובב בנים).
בכל אופן, אחד החברים החתיכים שלו התחיל עם חן (זה מאד החמיא לה, אבל לא תודה) ואני כמובן הרגשתי הכי גרוע שיכולתי. הנה בחור שסוף סוף מעניין אותי, ואף אחד לא סיקרן אותי כמו הבחור הזה מאז -הרבה זמן. וזה לא רק שהוא חתיך, זה שהוא נראה כל כך מהורהר וכל כך מעניין שפשוט לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים.
אז ישבתי על המדרגות, קצת שיכורה ומאד מדוכדכת וחיכיתי שמישהו פשוט ידרוך עליי וישים לב שאני שם. ולא היה שם אף אחד שישים לב. בינתיים כבר המשטרה הגיעה לבית פעמיים, והנמיכו את המוזיקה לקצת ועכשיו שוב הגבירו, ולא בכיתי בקול רם או משהו, סתם בשקט, כמו תמיד.
עלו אחד החברים של הבחור הזה במדרגות, ועוד איזה מישהי שהייתה שיכורה. בטח עומדים להזדיין על המיטה של בעל-הבית, אני בטוחה שהיה אוהב את זה, אבל זה לא העסיק אותי יותר מדי כי לא הכרתי את בעל-הבית. מה שהעסיק אותי יותר זה זה שהבחורה הזאת מרגישה בטח נורא רצויה עכשיו, זאת אומרת מישהו באמת חושק בה, ואולי יותר מסתם פיזית, ואולי בדקות הקרובות (לפני שהוא יגמור, לפני שהיא תגמור, אם היא תגמור) היא באמת תרגיש נאהבת לרגע, ואם גם אני הייתי עכשיו שוכבת סתם עם מישהו כי אני שיכורה, אם הייתי מרגישה טוב או חרא. לא שזה משנה, כי מי י רצה לשכב אותי גם ככה.
בין כל המחשבות (כרגיל) לא שמתי לב בכלל שהבחור היפה הזה מתקרב לעברי. הוא נעצר מולי, הסתכל במעלה המדרגות ואמר "ראית מישהו עולה?"
זה היה נורא פתאומי! לא הכנתי את עצמי, וזאת בטח הסיבה שהתחלתי לגמגם ולברבר ואמרתי משהו בסגנון, "תראה, זה מדרגות אז מן הסתם הרבה אנשים עלו וירדו אבל אם אתה מדבר על מישהו ספציפי או משהו אז יכול להיות שהוא עלה עם בחורה לאחד החדרים למעלה או משהו."
אתם מכירים את זה כשהמשפט האחרון שאמרתם מתחיל להדהד לכם בראש? וכל פעם שהוא מהדהד, זה כאילו, נשמע טפשי יותר? אז אתם חייבים להוסיף משהו, רק כדי שזה יפסיק להדהד.
"אגב, אני מיצי."
הוא נראה קצת מבולבל, אבל הוא חייך בעדינות ואמר, "איתי" והנהן, והלך משם. וככה חירבנתי במו ידי, את חיי. הוא בטח חשב שאני כלכך מטומטמת, אני לא מאשימה אותו. מה הבעיות שלי? למה אני לא מצליחה לדבר נורמלי מול אנשים?
וכך המצברוח שלי התדרדר עוד יותר, עד שבאמת כבר לא עמדתי בזה, קמתי מהמדרגות והתישבתי על הדשא הלח שהיה מחוץ לבית. היה קצת קריר, אז לא היו אנשים בחוץ ומישהו השאיר איזו גיטרה מוזנחת על הדשא. יהיה טפשי לומר שהזדהיתי עם הגיטרה, אז אני רק אגיד שהרמתי אותה, הנחתי אותה על הברך שלי והתחלתי לנגן את הדבר הראשון שעלה במוחי. משום מה האצבעות התחילו לנגן את "מוקדש ל..." של רייצ'ל יאמאגטה וקלטתי את דלתות הסלון של הבית של מי-שזה-לא-היה נפתחות ולפתע איתי יצא החוצה. הוא שלף חפיסת סיגריות מכיס המכנסיים שלו, הדליק, ואז קלט אותי.
"ממ.. שם של חתולה, לא?"
חייכתי בשקט והנהנתי. זה הדבר היחיד שהצלחתי לעשות.
הוא התישב לידי ממש בעדינות וביקש ממני להמשיך לנגן. אז המשכתי, במבוכה. כשכבר הגעתי ל"אנא, כתוב על איך שאתה חייב למצוא דרך לראות אותי שוב" הרגשתי שאין דרך לחזור מכאן, ואיתי הזה שיושב לידי עומד לשנות את החיים שלי. רציתי מאד לומר לו משהו חשוב או חכם, שלא יחשוב שאני סתם מישהי ממסיבה שיודעת פחות או יותר לנגן בגיטרה, אבל אז אל הגינה שוב נפתחה וראש של אחד החברים שלו הגיח והוא אמר
"שוסטר, מה ברחת לנו?"
והוא אמר, "סתם, ביקשו לעשן בחוץ."
הבחור קלט אותי והחזיר את הראש חזרה אל תוך הביתה במהרה.
"שוסטר, הא?" אמרתי, "זה מזכיר לי מערכון של חנוך לוין." ואז הוא אמר, "אני רואה שיש לנו כאן תאטרוניסטית". הוא הסביר לי שזה שם המשפחה שלו, ושכל החברים שלו קוראים לו שוסטר כי יש כל כך הרבה אנשים עם השם איתי. אז הוא שאל אותי מה הסיפור מאחורי מיצי, ואמרתי ששום סיפור. סתם התעוות בגלל החיבור של ת' וצ' ובאיזשהו מקום הכינוי נדבק בעיקר בזכות גלוזמן (אבל לא רציתי להעלות את הנושא). הוא חייך ממש מעט, ואהבתי את זה. כאילו החיוך שלו הוא בכלל לא מובן מאליו, וצריך להתאמץ כדי לגרום לו לצחוק באמת, והאיתי שוסטר הזה הוא חתיכת בחור אינטילגנט.
בשלב מסוים הנחתי את הגיטרה בצד, ואז התרפקנו על הדשא והרטבנו את המרפקים. הוא הביט בשמיים בתמהון מטרף, קצת כמו שאני מביטה בכוכבים. הוא לא אמר את המשפטים שכל כך נזדקקתי לשמוע, ומשום מה זה היה יותר טוב מלדבר. ידעתי שזה מה שהוא חושב לעצמו, שזה באמת החלל, וכל המחשבות שכל כך העסיקו אותי בשלהי 2006.
"אני צריך ללכת" הוא אמר אחרי כמה זמן, מבלי להביט בי. "שיר אחרון?"
הרמתי את הגיטרה וניגנתי את השיר שהרגיש הכי נכון (ובכללי, השיר השני שלמדתי לנגן אי פעם), "קיס מי" של סיקספנס נון דה ריצ'ר. הוא הכיר את זה, והנהן קצת בראשו כששרתי. כשסיימתי לנגן הוא הביט לי עמוק אל תוך העיניים, והעיניים הכחולות שלו נראו לי כל כך גדולות יותר מקרוב. הוא הסתכל מאוד עמוק לתוכן, כל כך עמוק שהרגשתי שהוא רואה לתוכי או משהו.
זה מצחיק, דווקא ברגע הזה התחלתי לחשוב על דייגים. זאת אומרת, אם תחשבו על זה אני בטוחה שתוכלו להבין אותי. לדוג זה דבר נורא קשה, אפשר לחכות במשך שעות בלי ששום דג ייתפס לפתיון, והם יכולים לחכות לנצח, ועדיין- ברגע שמשהו נתפס הם לא נכנסים לפאניקה. הם פועלים בצורה הגיונית מתוך אינסטינקט.* חשבתי לעצמי שהלוואי ואני הייתי קצת ככה.
הוא התקרב עוד יותר, כמעט והרגשתי את הנשימה שלו על השפתיים שלי עצמי, והוא אמר כמעט בלחש, "היה נחמד להכיר אותך, מיצי."
ואז קם באיטיות והלך.
דווקא הרגיש לי מאד נכון שלא התנשקנו. אחריו נכנסתי לסלון של הבית, היו עדיין הרבה שיכורים והרבה אנשים שסתם רקדו וגם אנשים שסתם ישבו על הספות. שמעתי את אחד החברים שלו אומר לו, "יאללה שוסטר, היינו פה?" והסתכלתי על חן, והיא חייכה אליי ולא שאלה כי היא ידעה, ופתאום חשבתי לעצמי כמה דרכים יש להקשר לאנשים. וקלטתי שאיתי שוסטר הוא אחד האנשים האלה שהרגשתי מן חיבור ללא-מלים אליהם. אין אפילו מילה לתאר את החיבורים האלה. הם כמעט הטובים ביותר.
בכל אופן, ככה שוסטר קצת הציל אותי, גם בלי לחבק. סתם כי הוא הבין בלי לומר. שנינו קצת הבנו.
וכי לא היה לו אכפת לשבת עם בנות שבוכות במדרגות.
*בהשראת "מיי סו-קולד לייף", הפרק "לייף אוף בריאן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
