כוכבים ופרברים

ואת הקיץ נמתח למליון ימים שמורכבים מ

חצאיי אמיתות

וחצאיי שקרים

שנרפשים על אלפי שפתיים של אלפי בני נוער שמחפשים ללא הפסק משהו שנדמה שהוא

בלתי ניתן להשגה-

כשלמעשה הוא עומד להם על קצה הלשון.

הזכרונות יטשטשו בקיץ הזה,

האצבעות יעברו אחת אחת דרך

השנייה

ובשנייה אחת הכל יתעורר וירדם.

אני צועדת בין אוסף הזכרונות שאספתי עד עכשיו,

סוכריות טופי חבויות בחזיות,

גרביים מהולות בבוץ

וכמה נשיקות על צד הפה.

את הפרחים שהיו בקערות האוכל של כולנו,

כשאחזנו בקצוות הלילה בעזרת קצות האצבעות

הכל היה פשוט יפה מדי.

שימו לב; זהו אינו הספד לקיץ שעבר,

אלא שיר הלל לקיץ שיבוא,

שכשייגמר- כל כך נתגעגע, ואף כסף שבעולם לא יוכל לקנות את הימים האלה חזרה.

כן, זהו הקיץ האחרון שבו מותר לי להיות קטנה,

הקיץ האחרון שנתרוצץ בים עם שמלות קצרות ונשאף את האוויר החם

הישר אל הלב,

ואת הקיץ הזה נמרח למליוני ימים כך שלא נרגיש כאילו הוא חמק לנו מהר מדי,

אלא נזל בדיוק בקצב הנכון.

בוא נפרוש את הרגע הזה למספר מאיות שניות.

ככה הרבה יותר קל לראות את התהליך, איך שאט אט הלב שלי נופל לתחתונים, ואני קופאת בזמן שגם אתה קופא, רק שאתה קופא מתוך הוכרה בעובדה שזו בוודאי הפעם האחרונה שתסתכל על הצד הזה של הבמה ותרגיש שמותר לך לטעות בלב שלם. אתה יודע שאתה עוד ילד על סף ההפיכה לגבר, ולכן אתה קופא- מנסה למתוח את הרגע שיספיק לך לשנים שיבואו, שיום אחד כשתהיה בן 46 ותשב בבית שלך אחרי יום ארוך בעבודה, תוכל לחייך אחורה ולהרגיש שמיצית,

אבל אף פעם לא מרגישים כאילו מיצינו.

ואני קופאת כי אתה רואה אותי בפעם הראשונה, אחרי כל כך הרבה כמיהה.

ובאמת, שברגע שחייכת אליי ניסיתי להרגיש את זה על העור שלי באמת, ולרגע הכל נראה לי נורא פשוט ונורא שקט, והלב שלי פעם כמו שהוא לא פעם הרבה מאד זמן, וזה רק כי אתה חתיכתפרצוף יפה שאפשר להדביק עליו דברים בכל מקום, והדבר היחיד שאני רוצה להדביק עליך עכשיו זה את השפתיים שלי.

ואם כבר פורשים את הרגע הזה, אז אני חייבת להסביר לך שבשנתיים האחרונות של החיים שלי הייאוש נעשה יותר נוח מאשר הלחימה על האושר, וזה לא מעניין אותך בכלל, ואני מבינהאת זה, אבל עכשיו אני מברברת בשביל עצמי. העיניים שלך מאד מגוונות, גם הקפלים של המצח- תמיד אהבתי כאלה כי זה נראהכאילו אנשים שיש להם את זה הם מאד חכמים ולי תמיד היה רק נקודות של כיווץ גבות. אני לא רוצה להיות הנערה המחושבת יותר, מבחינתי עכשיו לרוץ בגשם של זיעה ולהדביק את עצמי לכל זכר בעולם- העיקר להרגיש משהו על העור שלי אבל דווקא כשאני מקלידה את מלים אלה תמונתך עולה בראשי,

ואתה עומד בגופיית סבא ואתה נראה נורא מרוצה, וכולם אומרים ש

אתה צוחק לי בפנים

ומוסיפים קריצה,

אבל שבעצם אתה דווקא לא כזה נחשב, ושדווקא יכול להיות יפה לי "ביחד" ואולי אפילו "ביחד איתך".

אז במאית שנייה מהרגע שהרגע פרשתי בפניך, עלתה במוחי תמונה, ואנחנו שוכבים על המיטה שלך, על הצד, ואני מעבירה את ידי בשיער שלך וזה סבוך וקשה ואתה מעביר את ידך בשלי וזה רך ונעים לך, ואני מחייכת אליך ואתה מחייך גם אתה, והדברים האלה לוקחים נצח ואני נחבטת עכשיו בין שני כוחות טבע בלי נשלטים. האחד; התקווה, הפנטזיה שמזינה אותי ואומרת שבאמת יש סיכוי שזה יקרה, ועוד נשכב על המיטה הזאת, ועוד הלב שלי ימשיך ליפול לתחתונים בכל פעם שתחייך אליי ולא דרכי, ושתבוא לאסוף אותי עם האוטו והנשיקה על השפתיים תהיה הדבר הכי טבעי ואתה תגיד עליי דברים כמו "לא חסר לה כלום" כאילו שאתה באמת מתכוון לזה. והשני; הריאליות. הרי אתה כזה יפה, ובטח עוד מעט גם עוד מישהי תשים לב לזה, ובטח גם שמו לב לזה כבר, ויש לך גם אופי דיי כובש ואתה נראה כמו בחור עם ראש דיי פתוח ולא לוקח הרבה לשים לב לזה. ולמה שתסתפק בי, חסרת בטחון וחן.

היצרים האלה גואים בי, בצורת קיא ורבלי, ואז אני מברברת משהו בסגנן "טוב, לא המון אבל בכל זאת",

ואתה רואה שאני כזאת לחוצה, אני חושבת שאתה אולי אפילו נהנה מזה,

ואז אני הולכת משם, ואני מתפוצצת מבפנים,

מחכה למקום בו לא תשמע אותי יותר ואומרת

"יש!"

וגם אם לא נתנשק אי פעם, וגם אם עברה שנה מאז הפעם הראשונה שראיתי אותך,

לפחות קמתי ועשיתי משהו.

וזה כבר שווה משהו, לא?

הלב שלי היה בתחתונים ואתה בכל זאת חייכת והסכמת, אז אולי בכל זאת יש כאן עוד משהו לגלות.

זה היה ערב מגה-פסטורלי, שוסטר בהה בקיר בשקט.

הנה הבאמפר הראשון שלנו.

נעמה, האקסית, התקשרה ואני נורא קנאית.

"היא לא מסוג הבנות שהייתי מביא הביתה"* הוא מנסה, ואני לא יודעת להקשיב במקרים כאלה,

אני סוחטת ממנו מחמאות ואז מוותרת עליהן בהינף יד.

הוא שונא את זה בי.

("לא שונא" הוא מתקן, "מסתייג".)

אני לא מדברת, כאן אפשר לקחת רק מחברת.

על הפעם הראשונה הוא הסתכל עליי בחיוך כמו מי שפיצח את הקוד אבל שומר את הקלף קרוב.

רציתי לומר לו ש

זה לא הוגן ככה,

כשידו בכל, וידי בכלום,

ולי אין איזו נעמה אחת שתגרום לבפנים שלו להשתגע, והוא גם כזה נאור, הוא בכלל לא קנאי, ממש לא,

והבטחתי שאני לא אעשה את זה, אבל גלוזמן היה

קנאי בצורה חמודה. ולא היה לו במי בכלל.

כאילומה, קשה לך לעשות את עצמך או משהו? אני מתחרפנת כאן. אני שונאת את מי שאני הופכת להיות במקרים כאלה.

הוא אומר,

"די," ואני קוטעת אותו. הוא לא מצליח לראות, ממרומי השיער השחור שלו והעיניים הכחולות,  

לא מצליח להרגיש מה זה להיות נמוכה ושמנמנה עם עיניים חומות, והוא קוטע לי את המחשבות בכך שהוא תופס לי בסנטר.

אני רוצה לרוץ ולא זזות לי הרגליים.

אולי עדיף כך גם ככה.

הוא אומר,

"את לא כמוהה, את לא צריכה אצבעות כדי לנגן, ואת לא צריכה מלים כדי להנהן, ואת לא זקוקה לבעל כדי להתחתן."

אני מחייכת קצת. זה מצחיק אותי כשהוא מדבר בחרוזים, וזה בדרך כלל לא אומר לי כלום.

ובבת אחת הכעס השתחרר ושוסטר חזר להיות האדם היפה ביותר עלי האדמות, ואני הכי ברת מזל והכי אדומת שיער,

והיינו הכי אמנותיים ביחד שידענו להיות,

והוא המשיך לצחוק עליי ואני המשכתי להעלב,

בינתיים גם השמש המשיכה לשקוע ולזרוח, ואנשים המשיכו לקום לעבודה ולשרוך את השרוכים, וגם  לפעמים לזכור לחייך,

והרגשנו בגג העולם במשך אותו שבוע,

ומי זאת נעמה בכלל.

(הבחורה הכי יפה בעולם בערך.)

*בהשראת If it Makes You Happy של שריל קרואו.