כוכבים ופרברים

שיעצור הזמן עכשיו

בשיא האושר

כי טוב יותר-

כבר לא יהיה

שנהפוך כולנו

לטבע דומם.

-

ערן אמר שאני אמיצה

שגיליתי מוקדם שהמקום הזה לא יספק לי את הדברים שחשבתי שאני צריכה

אז שיניתי את מה שחשבתי שאני רוצה להשיג

במקום לברוח.

חייכתי במבוכה.

-

לפעמים אני לא מבינה למה ההורים שלי לא מצליחים להבין ולהעריך דברים שמרגשים אותי נורא

אמא שלי לפחות משתדלת. אבא שלי חשב שהוא בא סתם כדי לראות אותי שרה.

-

עלי אומר לכולם שאני נהדרת

הוא אומר לכולם חוץ ממני. אליי הוא תמיד רק מחייך ומסמיק

שזה מצחיק

הוא בערך מטר שמונים ומשהו

בשבוע האחרון הוא הלך בערך 100 קילומטר

לא ישן כל כך הרבה, ניווט בלילה בחושך

עכשיו כולם מתקשרים אליו וגאים בו נורא

על שהוא סיים את מסלול במטכ"ל

מעניין אם כואב לו הגב מהמשקל

מעניין אם הוא פחד

לא הייתי מסוגלת כל כך הרבה לבד

יותר מדי מחשבות. אבל עלי הוא כזה

בחור אמיץ. באמת, הוא פשוט גדול.

-

ההורים של אביב ניגשו אליי

אבא שלו הושיט לי את היד ואמר, "עין שריד, הא? תמסרי ד"ש לגוש"

ואמא שלו אמרה, "בואי לאכול אצלנו!"

הסתכלתי עליה ואמרתי, "אתם באמת נהדרים. גם מהדברים שאביב מספר וגם כי

איזה יופי שיש הורים שכל כך אכפת להם. באמת באמת אכפת להם.

אגב, כבר קבעתי איתו

שבת הבאה אני אצלכם"

היא חיבקה אותי.

-

לפעמים אני מרגישה שיש לי פיל בגרון כי אני לא מצליחה לחשוב על הדברים הנכונים לומר.

-

אני ואיתמר שוב אוהבים אחד את השני באיזון הנכון

כשראינו שמש נצחית בראש צלול ג'ואל אומר לקלמנטיין, "תקשורת לא אומרת לברבר ללא הרף"

או משהו בסגנון

איתמר סובב אליי את הראש ואמר, "תלמדי"

בלעתי רוק. נתתי לו כאפה.

יותר כיף ככה.

-

בסבב התודות אלונה אמרה לי תודה

היא אמרה

אנחנו לא חברות מעלה אבל את הבנאדם הכי נטול דרמה בכל הבניין הזה

-

דיוויד צריך את המחשב.

ביי

אני זוכרת את זה ממש במדויק למרות שלא הייתי בדירה של סבא בלונדון מאז גיל 8 ויש רק תמונה אחת מחוץ לבניין עם השוער, והסנאי שלו שקראו לו סירל, ובתמונה הסנאי יושב על הכתף שלי וטל עומד צמוד אליי ואנחנו מחייכים. אבל זה היה כשהיינו בני 8.

כשהייתי בת 6 נשארנו אצלו וגילינו את המשחק הזה של מלכודות עכברים שהיו צריכים להעיף גבינות באוויר שסבא קנה כדי לשעשע אותנו. ומתישהו הצעתי להם לאכול קוקופופס רק שאמרתי את זה בחצי אנגלית חצי עברית וסבא צחק ואמר, "אולי את רוצה לבחור שפה?" ונעלבתי נורא. בכל מקרה, באותו הערב שודר בטלויזיה הסרט פורסט גאמפ, ואני לא זוכרת יותר מדי מהצפייה בסרט באותו הערב (אף על פי שאני יודעת את הסרט פחות או יותר בעל פה כיום), רק את הסצנה שג'ני עומדת על המרפסת מעל העיר והיא מסוממת, ואמא שלי הסבירה לי שזה בגלל הסמים, ובאותה תקופה חשבתי שסמים זה קיסמים, ושהם מזיזים לך משהו במוח כשאתה מזיז את השיניים. ואני יודעת שזה זכרון אמיתי כי תמיד התביישתי לספר את זה להורים שלי כדי שלא יצחקו עליי. בכל אופן, כשהסרט נגמר אני זוכרת שטל בכה ממש. הוא היה בן 9 והוא היה הבן הכי רגיש ומקסים בכל העולם, הוא למעשה כל כך בכה שאמא הייתה צריכה לקחת אותו לשירותים של סבא, ואני לא זוכרת בדיוק איפה הם היו ממוקמים, אני רק זוכרת את האור הצהוב שהיה להם ושהם היו קטנים כאלה, ושטל בכה ואמא שטפה לו את הפנים ואני הסתכלתי ונבהלתי מזה. וכשאני נזכרת אז אני לא רואה את עצמי מבחוץ אלא פשוט רואה את טל ככה ואת אמא שופכת לו מים על הפרצוף מהכיור ושהיא התכופפה כדי להיות בגובה שלו וככה אני יודעת שזה זכרון אמיתי ולא איזה תמונה שראיתי והשתלתי לעצמי בתודעה.

מה שאדיר זה שיש לי מליון כאלה. באמת מליון.

כמו ב16 לאוגוסט 2006, כשאני מסתכלת אחורה אני רואה את העיניים הירוקות של דניאלי ואת השפתיים שלו עם הרווח הקטן שלהם שבא לרמז על זה שהוא רוצה לנשק אותי ורק כאן הבנתי. אבל זאת לא חכמה כי זה היה לפני בערך 4 שנים. אבל פשוט

סתם.

ההתעסקות וההכנות לשיעור הזה עושות לי ממש טוב. בא לי לכתוב את כל הזכרונות שיש לי.

בא לי הגיגית כמו של דמבלדור

בא לי לא לשכוח שומדבר

אבל גם לא להיות מוטרדת מלשכוח

(הערת עריכה: היום חשבתי שראיתי אותו נכנס לתוך אוטו בדרך מצייטלין. דיברתי במקרה עם בחור נחמד בשם תומר, על ערכים ויהדות וכל החרא הזה, ואז חשבתי שאני רואה אותו נכנס לתוך האוטו. אמרתי לתומר שנראה לי שאני מכירה את הבחור שבאוטו. אבלהוא נכנס מהר מדי. תומר אמר לי לרוץ לראות. הרמזור נהיה אדום. האוטו עצר. רצתי רצתי כדי להגיע לחלון וכשהגעתי המכונית נסעה, ולא הספקתי. וחשבתי שזה כל כך פאקינג (כן, השתמשתי במילה פאקינג) אופייני לבנאדם המחורבן הזה. תמיד אנחנו מפספסים אחד את השני. והרגשתי שיושב לי פיל על החזה. ותהיתי כמה זמן עוד אני ארגיש ככה. אמרתי למיכל, כמה פעמים אלוהים צריך לרמוז לי שאני והוא לא צריכים להיות בשום קשר, והיא אמרה, אולי הוא מנסה לרמוז שזה קשר שחייבים לעבוד קשה בשבילו.

אני לא יודעת מה בריא פחות לחשוב.)

באמצע המילים של עודד זה נחת עליי. הרגשתי את זה כמו שזכאי תיארה

התעלות רוחנית

בצורת מילים. הן הציפו אותי.

כמו סוד

כמו ההבנה של משהו גדול כל כך

לא אלוהים או משהו

אלא

אני יודעת מה אני הולכת לכתוב בספר מחזור. אני לא מצליחה להקליד מספיק מהר כדי שזה יתאם לאיך שהמוח שלי תופש את זה

זה אדיר

זה פשוט גדול

וואו

אגב, אני מעבירה שיעור על זכרון ושמש נצחית בראש צלול ביום חמישי בערב אם מישהו רוצה לבוא

יהיה מגניב