כוכבים ופרברים

יש משהו ממכר נורא בחיוך שלך, ואני חשבתי שסגירת המעגל הזאת הייתה מושלמת, עד שהתחלתי לפנטז על סוף השנה, ועל זה שתבוא לבקר אותי. ואני לא רוצה לחיות בחלום במשך שנה. ובכל זאת, כך זה יראה;

אחרי תכנונים רבים ושיחות טלפון חודשיות אמא תסיע אותי לשדה התעופה ואני אחכה שתצא מהאיזור של הטסים. אתה תהיה עייף וסחוט עם תיק על הגב וחולצת abercrombie ושרשרת אבנים לבנה שאתה מסרב להוריד (על אף שאמרו לך אינספור פעמים שזה בכלל לא ביזנס קז'ואל). אתה תחבק אותי ממש חזק ואני אשאל איך הייתה הטיסה, ואת תגיד שישנת רק חצי מהזמן, ואז ראית "כמעט מפורסמים" רק כי זכרת את הפעם ההיא במשחק בייבסבול בגשם כשאמרת לי שאני חתיכת ישראלית מקסימה, אחרי שכמעט התאהבתי בבחור שנראה כמו פטריק פיוג'ית (או איך שלא מבטאים). אתה תגיד שזה kickass movie, ואז תגיד שהבאת איתך את johnny tsunami ושנצטרך לראות. ואז תגיע השתיקה המביכה.

אני אהיה בסדר לגמרי עם השתיקה הזאת, בכל זאת עברה שנה מאז שראיתי אותך, אבל אתה נשארת כמו התמונה שהיית. אני קצת רזיתי, קצת גבהתי. השיער שלי אדום עכשיו ומשקפי השמש שלי מונחות על האף עם כל שאר הנמשים. אני אהיה עם חולצת PGSGE גזורה, למרות שניסיתי לאלגזור ומכנסיים קצרים כי זה יהיה קיץ והלחות תהיה יוצאת מן הכלל.

כשנגיע לבית שלי, אתה תוריד את התיק שלך בחדר שלי ואת המזוודה במרתף ונשב על המיטה שלי ואז השיחה תתחיל לזרום, ממש כמו פעם. אתה תספר לי על הקולג' שאתה הולך אליו ואני אספר לך על ההפקות י"א שהיו לנו. אחרי זה נרד למרתף. אתה תוציא את הגיטרה שלי, תנגן את קיס מי ואני אגיד שהשתפרת מאז שלימדתי אותך את זה, ואז אני אנגן לך את הפתיח של בוסטון ואתה תחייך על השגיאת כתיב המטומטמת שכתבתי לך בפייסבוק. אתה תגיד שזה מוזר לך, אחרי שנה של רק לשמוע פתאום גם לראות. ואני אגיד שאני מרגישה כאילו אני באיזה חלום הזוי.

אני אקח אותך להופעה, אני עוד לא יודעת איזו. לו היה לנו איזה ג'ק ג'ונסוןישראלי בוודאי שהייתי לוקחת אותך אליו, אבל לצערי עוד לא נברא אחד שכזה. בהופעה הזאת נשתכר קצת, ואתה תגיד שאתה ממש מאושר שבאת לפה, ושצדקתי- דברים שרואים מכאן לא רואים משם. האנשים פה אחרים לגמרי. ואז אני אקח אותך באמצע הלילה לתלאביב, נסתובב עד אור הבוקר ואני אגיד לך "אמרתי לך, זה ממש כמו ניו יורק ישראלית" ואתה תגיד שאתה מבטיח שתגור פה כמה שנים, ואז תחייך ואני אדע שאתה סתם אומר את זה, אף על פי שקבענו שנגור קרוב אחד אל השני בניו יורק. הלהקה שלך כבר תהיה גדולה בארה"ב, ואתה תשמיע לי את הדמו שלכם ואז אני אגלה שאתה שר רק בשיר אחד ואני אתן לך מכה קטנה על הראש ואגיד שזה כל כך מטומטם, אתה הרי שופע בכשרון ואתה גם יודע את זה.

ואני אחווה כל כך הרבה בכיתה י"א, שאני לא אצטרך לחכות לפרידה כדי להראות לך שאני חושבת שאתה הכי הכי הכי.

אני אסביר לך בדיוק כמה אוויר אני צריכה בנוכחותך. ואתה בתמורה תנגן לי 24 שעות ביממה. תזכיר לי שאתה חושב שאני הישראלית הכי מקסימה בעולם, עוד לפני שפגשת עוד בנאדם אחד מישראל, ותגיד שאני פשוט הbest.

וככה זה יהיה.

הרגשתי איך הבטן והחזה שלך נצמדים לשלי ומתרחקים כל כמה שניות עם הבכי הגובר של שנינו. "ושלא תעזי לא לקיים את ההבטחה שלך" אתה אומר לי ביבבה.

אני מבטיחה שנית, ומנסה להסביר לך במשפט קצר שהזמן איתך נוזל קצת אחרת, אני תמיד זקוקה לכמות אוויר שונה בנוחכותך. ובכלל.

"אתה לא יודע כמה" אמרתי,

"כמה אוויר אני צריכה בשביל לנשום.

כמה לרוץ כדי לדרוך באותו מקום."*

אתה חייכת את החיוך הענקענקענק הזה שלך.

אמרתי לך שאני אהיה ערה בחמש וחצי בבוקר בשבילך.

הופרדנו. למעלה ולמטה. וברגע האחרון כשתפסתי אותך.

סיימתי עם טעם טוב בפה.

(בתמונה המסויימת ההיא, אתה נראה כאילו אתה כמעט יודע מה אתה עושה, ואני זוכרת ששנייה לפני זה אתה שאלת אותי שוב "איך הולך הפזמון?" ואני אמרתי לך. kiss me.)

בגלל שגוב סקול הוא בועה. בכל המהות שלו, החיים בו והכל הכל הכל. בועה בועה בועה.

גם הסיום בועתי למדי. בעוד בלון מתפוצץ ומרקד ועושה רעש ובלאגן והולך ונהיה קטן כשהוא נגמר- בועה פשוט נעלמת בשתיקה.

רגע אחד היא שם, וכעבור שנייה... נעלמת.

ככה זה גם עם גוב סקול. הם שמים אותנו בבועה הזאת לחמישה שבועות ואז מביאים את זה לעצירה פתאומית ומתלתלת. אני חושבת שיסכימו איתי הרוב פה שאנחנו לא מוכנים לחזור הביתה. וזה לא קשור למי שמחכה לי בבית, כי הרי ידוע לארי, רון, חן, יובל, גבי, טל, לירון, נטע, גיא וגם כל מי שלא הזכרתי פה- שהם הכי הכי חשובים לי בכל העולם. ושאני מתגעגעת אליהם, ואני אוהבת אותם. אבל משהו בי זועק שאני לא יכולה להרפות.

-

לפני יומיים ישבתי ליד קליף ואנג'ל בזמן שכתבנו מכתבי פרידה קצרצרים, משהו בסגנון סוף שנה בבצפר כשכותבים "שיהיה לך חופש מהנה, תודה על שנה נפלאה" רק שהאווירה הייתה קלילה ואז כבדה ואז פשוט בלתי מוסברת. אני וקליף צחקנו ועשינו תחרות של "מי יכול לכתוב את ההודעה הקצרה ביותר לזה שהוא הכי לא אוהב" ואני חושבת שהוא ניצח, כי הוא הרי כותב העתידות מהfortune cookies. אחרי כמה דקות של כל-אחד-לעצמו הסתובבתי וראיתי אותו רועד והייתי בטוחה שהוא צוחק איתי, אז אמרתי לו "you're kidding me, right?" והוא הנהן ואז פרץ בבכי. ואני הרגשתי כאב חד ללא צורה. ליטפתי לו את הגב בעדינות ואמרתי לו ש"די די די. יש לנו עוד שלושה ימים. עוד לא נפרדים. עוד לא. די, אתה תגרום לי לבכות" והוא רק יבב שהוא מצטער. אבל היה מאוחר מדי. "אני אתגעגע יותר מדי" הוא אמר, ואני נשברתי סופית. יצאתי לשירותים כדי להרגע וכשחזרתי הבחנתי שגם קליף נרגע קצת. המצברוח התרומם. קליף קיבל את הדף שלי, ומזווית העין שלי ראיתי אותו כותב משהו בסגנון: "עמית, היה נחמד להכיר אותך. מקליף. נ.ב- סתאאאם. חח עמית, תודה על שהיית חברה נהדרת בחמישה שבועות האחרונים. שלא תעזי לא לשמור על קשר" או משהו בסגנון. חיבקתי אותו, לחי אל לחי.

כעבור חצי שעה, מזווית העין ראיתי את סיימון מנגב את הדמעות שלו, וככה גם קליף התחיל שוב, ואני כמובן נדבקתי. אני הדבקתי את לוסי, שהדביקה את פאדה, שהדביקה את מונירה. בשלב מסוים הגיעה דיוויה לומר לקליף שיש פה אנשים שגרים עשרים דקות ממנו, שהוא יכול להפגש איתם כל יום. ואז הוא וניק התחבקו ואז גם ניק התחיל לבכות. שברנו שיא, נשברנו הכי מוקדם מכל השנים הקודמות של גוב סקול. זה היה נורא, בלתי נפסק. זה השתלט עליי כשחיבק את פאדה. אחרי זה חיבקתי את ניל, ניק, בריאן, מונירה, וקליף שלחש לי לאוזן ש"אני כל כך מצטער, אני התחלתי את זה" ואז נישק אותי כל כך קרוב לפה שהלב שלי דפק בעוצמה יוצאת דופן, וקיוויתי שהוא לא מרגיש את זה ממתחת לחליפה שהוא לבש.

-

וזהו. מחר על הבוקר. הבועה תעלם פתאום. קריסטן מסיעה אותי לשדה תעופה, וזה ביי ביי ליהיי, וגוב סקול, וביי ביי קליף ומרי ואוליביה ורושנה ובקה ומילו ובריטני ובת'. ביי ביי בריאן, ניק, ניל, ג'ים.

אולי לנצח.

-

בלופ.