אני חושבת שמה שמעציב אותי זה שאני תמיד מרגישה קצת שקרנית כשאני קוראת לזה מושב. אני חושבת שלא היו כאן כל כך הרבה חקלאים לפני שנות התשעים, וגם אם כן אז האדמות שלהם נמכרו כי היה בייבי בום ובבת אחת הגיעו כל מני זוגות צעירים וחיפשו לבנות בתים על מגרשים בינוניים וזולים בתחתית הגבעה של המושב.
כשההורים שלי הגיעו היו פה בעיקר שדות ושלדים ותוכניות. הם בנו את הבית כמעט בלי כסף, אבל זה לא היה פרבר סטנדרטי כמו בסרטים, אז כל אחד תיכנן את הבית שלו איך שהוא רצה. בשלב מסוים היו כל כך הרבה ילדים קטנים שהיו צריכים לפתוח עוד גן, ולשם הלכתי, וכשההורים היו באים לאסוף אותנו בימי שישי לפני הצהריים, הם כולם היו מדברים ומתחברים ולפעמים מזמינים זה את זה לארוחות של שבת בצהריים.
מה שעצוב זה שהתבגרנו, ובשכבה שלי במושב יש עשרים חבר'ה, עשרה מהם הרכיבו את החבורה. וגם רוב ההורים של החבורה היו מחוברים בדרך כזאת או אחרת, אבל ככל שגדלנו כבר לא היה צורך שהם יקבעו הסעות או יכנסו לבית כדי לאסוף את הילד שמתארח, אז הם הפסיקו לשוחח והתחילו לחייך מהמכונית. לחבורה קרה תהליך הפוך; בהתחלה התרגשנו כי החברות שלנו הייתה עצמאית, וכולנו החזקנו ידיים בחורפים כשהיה קר, חלק התאהבו אחד בשני כשגילינו שאפשר, ישבנו לילות שלמים בכיכר. אמנם היינו ציניים, אבל הייתה בינינו אהבה דיי גדולה, ותחושת אחריות, ואת זה אני יודעת בוודאות כי תמיד הבנים דאגו לבנות, ותמיד הבנות דאגו שהבנים לא יתאהבו בבנות הלא נכונות (מהסוג שעלולות לשבור להם את הלב).
ועכשיו שהחבורה התפרקה כי כולם התגייסו וגילו את האלכוהול, זה מרגיש שיש רק שלושה דברים שמגדירים את המושב כמשהו שקרוב לקהילתי; ימי הזכרון, מחסור בתחבורה ציבורית והריכולים שליד התיבות דואר.
לפעמים זה מרגיש כאילו הדבר היחיד שהישוב מתאגד סביבו זה לרכל ולהתיחס אל המשפחה שלי כאל מצורעים. ושלא תטעו, ההורים שלי הם לא הראשונים במושב שהתגרשו, אבל החוק אומר שאם את גרושה, את צריכה להיות גם דוחה, וזה שיא חוסר הנימוס להיות גם גרושה וגם יפה, ובטח שבטח שלא
ללבוש חצאיות קצרות.
זה מדהים שההורים שלי הם מחלוצי השכונה, ואמא שלי עלתה לארץ באלף תשע מאות שמונים ומשהו ועכשיו חזרו להתיחס אליה כמו אל נטע-זר שהגיע הרגע מלונדון. התחילו לדבר על זה שזה בתרבות הבריטית, מופקרות, כאילו שזה מידע שהם רכשו מצפייה מתמדת בדיסקברי צ'אנל ולא מריכולים אחד עם השני. מה שתמיד הצחיק את אמא שלי, זה שהנשים הנשואות, ברובן, קראו לה "גנבת הבעלים" מאחורי הגב, וכשהיא נתקלה בהן במכולת שאלו אותה איך מתקדם העסק החדש, ואם לא קשה לה עכשיו להסתדר בלי אבא, ומי עושה אצלנו את התיקונים הקטנים. היא אומרת, במבטא הבריטי שלה, "אני פרפקטלי קייפבבל לתקן את הבית שלי בעצמי, תודה." ומבקשת שאני אעזור לה עם השקיות.
כשמדובר בסלברטאים תמיד אומרים שהחדשות של היום, יקיפו את הזבל של מחר. הבעיה היא שבמושבים זה לא כל כך תופס, כי לא מתרחש יותר מדי. או שמדברים על זה שלא סוללים כביש ראשי, או שמדברים על ריכולים עדכניים, ואם אין כאלה, תמיד אפשר לדשדש בריכולי העבר. כמו גברת קליינמן, שכולם יודעים שהיא זרקה את בעלה מהבית והתחילה רומן עם המטפל של הילדים שלה, שהגיע מיוגוסלביה. הם התרגשו לפני כמה שנים בגלל פערים שאי אפשר היה לגשר עליהם כנראה, והיא שוב רווקה, אבל עדיין שמה עולה מפעם לפעם, תוהים אם יש לה מישהו, ואם הוא אולי אפילו יותר צעיר מהיוגוסלאבי ההוא.
בנוגע לתחבורה ציבורית, זה מצחיק שמושבניקים אידיאליסטים מנופפים באצבע ללא סוף ומדברים על זיהום האוויר שהעיר יוצרת, איפה הימים הטובים של החקלאות והטבע, ובסופו של דבר כמות המכוניות האדירה שיוצאת כל בוקר מהמושב יוצרת לא פחות זיהום אוויר. אבל זה לא מה שכל כך הפריע לנו כשהגענו לכיתה י"א. בעיקר הרגשנו שכבר חרשנו את כל השיחות בכיכר, ונמאס לנו להיות תקועים. התחלנו לקחת מוניות לעיר. מה שמצחיק בסיטואציה זה שהיינו כל כך מושבניקים שגם כשנסענו לעיר היינו יושבים בבית קפה, וכשנמאס לנו, היינו עוברים לשבת על פיסת דשא באיזה גן מקומי בעיר ומדברים עד שהיינו מזמינים מונית הביתה. אחרי שנמאס לנו לעשות את זה וזה עשה לנו חור בכיס, התחילו הגדולים של המחזור להוציא רישיונות, ואחרי שלושה חודשים של ייסורים (התחושה של עצמאות חנוקה על ידי מלווה), נבחרו כל פעם שני אנשים לצאת למקום מגניב. זה התחיל בבתי קפה, ואז בסנוקר. ועד הקיץ כבר לאחוז נכבד היו רישיונות. אני הייתי צעירה וחברותית אז הייתי רגילה להסתדר גם בלי רישיון.
לכאורה החופש החדש שהמכוניות איפשרו לנו היה מעולה, סוף סוף יכולנו להרגיש מגניבים לפחות כמו עירוניים, אבל הדבר יצר בעיה חדשה. לעתים נדירות ביותר הצליחו להגיע להסכמה בנושא המקום לצאת אליו, ואם כן, אז לעתים נדירות עוד יותר מצאנו מסעדה שיכלה להכיל את כולנו סביב שולחן אחד.
זה היה הצעד הראשון לכיוון פירוק החבורה, והפרידה מהנעורים המסויימים שהבריזה של המושב הספציפי שלי איפשר, גם אם זה לא מושב במובן המתבקש של המילה.כלומר, אף אחד מאיתנו לא ממש נהג על טרקטור או גידל תותים בגינה.
אבל ישבנו בכיכר ואהבנו אחד את השני באמת ופעם זה היה ממש מספיק. ואולי זה מה שהגדיר אותנו כמושבניקים.
אולי בזה טמון כל הקסם.
לא יודעת בעצם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
