איכשהו יצא שלא ראיתי את שוסטר מאז שיחות על החלל בגינה שלי. זה לא שלא רצינו, פשוט איכשהו בין ארה"ב למחנות לאינספור הדברים שכבר תיארתי במליארד מלים, כנראה לא התאמצנו מספיק.
ידענו שנתראה בסלקום ווליום. זאת אומרת, ידעתי שהוא יהיה שם והוא ידע שאני אהיה שם, אבל לא ממש קבענו מתי איפה כמה ולמה. חשבתי שנוכל לסדר את זה דרך הטלפון כשאני אגיע לשם, אך הסתבר לי לאחר מכן שנגנב לו הפלאפון על היום הראשון.
הגעתי עם דנה ושי וחיפשתי אותו בשקט. לא ידעתי עד כמה הוא השתנה, אם הוא השתנה, וגם לא ידעתי איך הוא יגיב באמת כשיראה אותי. בכל זאת, לא התראנו מאז שהלילה ההוא בגינה שלו. זה היה הלילה שבו השפתיים שלנו נגעו בפעם הראשונה, אבל לא ממש התנשקנו כמו שצריך.
בווליום פגשתי כל מני אנשים שלא היו שוסטר, והצטערתי בכל פעם שראיתי שיער שחור וגיליתי שאלה לא הפנים שלו, ככה בכל פעם שראיתי בחור עם שיער שחור עד השעה שמונה בערב.
אחרי שישבתי עם שי וסיפרתי לה קצת מה קרה לי מאז כיתה ח', איך נגמר הסיפור עם ההוא ואיך בקושי התחיל הסיפור עם השני, והיא סיפרה לי עלילות חשיש ואלכוהול מעיר מאד אפלה שדווקא מאירה לה פנים. שי מאד מאד יפה.
בשלב מסוים עלו הג'ריפות לבמה. הזמר דיבר על לאבד את הבתולין, ולאהוב, ולשנוא, ולחזור לביה"ס. הוא זיין את השכל בצורה אמנותית להפליא, ואני ושי רקדנו מאחורה כשהוא שר את "גג". פעם אני ושי אהבנו לעמוד בשורה ראשונה באמצע בהופעות, אבל שי עכשיו מעדיפה את החופש של לעמוד מאחורה, כשיש רוח ומקום לרקוד. אני, לשמחתי או לצערי, עוד נושמת את אווירת ההופעות. זה כאילו לא שווה את המאמץ אם אתה לא מקדימה עם אוהבי המוזיקה וההתפרעות האמיתיים.
אחרי הג'ירפות עלו התקווה 6. שם כבר עמדתי לבד באמצע השורה השנייה ולידי עמד בחור דיי אחראי שחילק לכולם מים. השתחררתי לחלוטין בעקבות הידיעה שאין באיזור מישהו שמכיר אותי, יודע את שמי או מאיפה אני, ועל כן אי אפשר לשפוט אותי. אז רקדתי.
רקדתי עד שהברכיים שלי נכנעו והקול שלי חרק וכבר לא יכולתי לצעוק יותר. נזכרתי כמה אני אוהבת הופעות, ורגאיי, וחופש. יש משהו מאד יפה בקהל של אלפי בני נוער שמתחלקים על כוסות של מים. משהו שגורם לי להאמין שאולי בכל זאת לא אבדה כל האהבה הזאת שדיברנו עליה בעבר.
היה לי מדהים למדי בתקווה 6, ואחריהם עלו סינרגיה. סינרגיה הייתה נפילה לכל הדעות. נעמדו לידי שני בחורים נחמדים שצחקתי איתם על איזו מעריצה משוגעת שעמדה בשורה הראשונה. היא הייתה עגלגלה, קפצה בצורה לא חיננית-בעליל וצווחה את המלים לכל השירים (שאגב, נשמעו אותו הדבר בדיוק.)
עבר המון זמן (וכבר מליון פעם צעקנו ה-יה-הודים!) עד שסוף סוף סינרגיה הודיעו שהם שרים שיר אחרון. הוצאתי אנחה. נשארתי לבד שוב. שני הבחורים שעמדו לידי נדחקו לאחד הצדדים ועכשיו לא זיהיתי יותר אף אחד שסביבי. הייתי שורה שלישית באמצע, וחיכיתי בקוצר רוח שמשהו יקרה. אנשים מאחורי התפרעו ואני עמדתי בידיים משולבות וחיכיתי.
"זה רק אני או שכל השירים שלהם נשמעים בדיוק אותו הדבר?" שמעתי מישהו אומר לי. הסתכלתי מימיני והתרגשות גדולה תקפה אותי. הנה הוא, כאן לידי, גופיית סבא לבנה, כובע אדום על הראש (כדי להוציא את השיער מהעיניים) שרק הבליט עד כמה השיער שלו היה שחור ומבריק ונפלא, מבולגן כמו של מי שהתפרע עכשיו בשתי הופעות ונרגע בשלישית. העיניים שלו היו ירוקות מאי פעם, הרבה יותר ירוקות מאשר כחולות, ועל הצוואר שלו הוא ענד שרוך עם צדף.
קפצתי עליו בקריאת אושר, כמעט ושכחתי כמה יפה וכובש הוא יודע באמת להיות.
"שוסטר!"
הוא חיבק אותי חזק, שנינו היו ספוגי מים ששפכו עלינו וזיעה מכל הפוגואים והריקודים. הוא שאל לשלומי, אמרתי שאצלי הכי מצויין, הוא אמר שאצלו גם, שהוא ממש שמח לראות אותי, ושהוא כבר חשש שהוא לא יראה אותי בווליום. אמרתי לו, "אתה רואה, דברים שצריכים לקרות- קורים."
ברגע הזה בדיוק עלו היהודים, ואני ייחלתי בכל לבי שהם יפתחו בשיר "סמי", והם באמת עשו ככה.
מה שהיה יוצא דופן הוא ששוסטר דיי אדיש בדרך כלל, אבל עכשיו הוא פשוט נפתח (במן צורה שוסטרית משלו) ואפילו שר. בערך בשיר השלישי התחיל איזה בחור ממש גדול לדחוף אותי. בפעם שהוא דחף אותי ממש חזק שאני ושוסטר היינו נופלים על הרצפה לולא היו שם כל כך הרבה אנשים. שוסטר התעצבן, דחף אותו בחזרה והסתכל עליי במבט של 'הכל בסדר?' חייכתי.
ברור שהכל בסדר כשהוא שם.
הבחור הגדול, לעומת זאת, לא ראה את הדברים בעין יפה והוא נדחף לפניי ותפס את המקום שלי ליד שוסטר. "עשית טעות חמורה, חבוב" חשבתי לעצמי, ואז (סיפור אמיתי, נשבעת) משכתי לו בחולצה והפלתי אותו על הרצפה, העפתי אותו מהמקום שלי.
שוסטר הסתכל בעיניים גדולות ואמר, "חתיכת פייטרית"
בשיר האחרון כבר התפרענו לחלוטין, זה היה 'עוד ארון אחד', כבר הייתי צרודה בטירוף ורטובה כמו מי שכרגע יצאה מבריכה. נהנתי דווקא, להיות צמודה לשוסטר, שנינו מיוזעים ומאושרים. הסתכלתי עליו פתאום וחשבתי לעצמי שאין, פשוט אין דברים כאלה. אין אנשים יפים כמו שוסטר ואין רגעים מדהימים כאלה. אבל השיר נגמר, לפני שבכלל הספקתי להרגיש שמיציתי, והחבר של שוסטר כבר עמד מאחוריו ומשך לו בחולצה.
הסתכלתי עליו מלמטה, בוחנת כל סנטימטר מהפנים שלו והוא זרק לי מבט חפוז שבדקות-שוסטר הספיק כדי לראות לי דרך העור, ואז התקרב אליי כאילו עומד ללחוש לי את כל השתיקותחסרותמעצורים שלו הישר אל בין השפתיים שלי, ובדיוק כשהוא כבר התקרב והתרגלתי לרעיון שעודמעט כבר אטעם אותו שוב, והפעם באמת,
דחף אותנו מישהו.
מסתבר שהמתופף של היהודים זרק את המקלות תופים שלו לקהל ובערך ארבעה בנים אחזו במקל אחד והתחילו ללכת עליו מכות. הם דחפו אותי לצד אחד ואת שוסטר לצד השני, ופתאום כבר עברו מלא אנשים בינינו וכבר לא ראיתי את השיער השחור שלו או את העיניים הירוקות ונתקפתי חרדה איומה שלא אראה אותו יותר.
אחרי ההופעה של היהודים עלה עברי לידר. התחיל לדבר איתי בחור בשם נדב שנורא הזכיר לי את זאק וויט אבל פשוט לא הצלחתי להתרכז בו בכלל, אפילו שזו הכרות חדשה ואני מכורה להתחלות. כל הזמן חשבתי על שוסטר, ואיפה הוא, ומה אם לא אראה אותו שוב, ומה אם לא אטעם אותו שוב, ואני חייבת חייבת להרגיש בקרבתו כי הנוכחות שלו מביאה לי רוגע בלתי מוסבר.
אחרי עברי לידר לא מצאתי את שוסטר, וכבר הפסקתי לחפש בעיניים. השלמתי עם העובדה שכנראה לא אראה אותו יותר בווליום, והלכתי לישון בזמן שעלו לבמה 'בית הבובות'.
ישנתי במשך שעה, פחות או יותר, והתעוררתי כשמוקי עלה. מוקי היה מרגש נורא. השמש בדיוק התחילה לזרוח והוא פתח בשיר "עוקף מלמעלה" כדי להעיר אותנו, ואז עבר לשיר "אלוהים" כדי להאיראותנו. זה היה נפלא, באמת. הוא גם עלה עם זה בזמן שתמיד יש את הכחול הנוראי הזה, אתם יודעים- לא מספיק בהיר ולא מספיק אפלולי, אבל אפילו הכחול הבנזונה היה נסבל.
מוקי ירד, ואיתו הגיע הזמן לחזור הביתה. בינתיים שי התעורר ודנה חייכה ושתינו ידענו שזה ערב שלא נשכח אי פעם.
"נו, מצאת בסוף את האיתי שוסטר הזה שלך?" היא שאלה אותי, ואני רק חייכתי והרגשתי קצת חנוקה שוב.
התחלנו ללכת לכיוון האוטובוסים, התיקים ארוזים, הבגדים מסריחים והקולות כבר בכלל לא שם. מצאנו את האוטובוס לנתניה, קו 666 ("כמה אירוני", שי צחק ואני הנהנתי לאות הסכמה.)
בדיוק כשבאתי לעלות, הנהג כברהיה עצבני כי הוא רצה לצאת, השעה הייתה 7 בבוקר וההורים שהיו בבתים כבר התעוררו והתחילו להתארגן לעבודה. בדיוק גם עלתה לשידור קריינית חדשה בגלגל"צ ומוכרת פתחה חנות בתלאביב. בדיוק גם שמעתי מישהו אומר
"מיצי! את לא מבינה כמה חיפשתי אותך!"
והייתה לי רגל אחת על האדמה ורגל שנייה על המדרגה הגבוהה של האוטובוס, ובכל זאת הסתובבתי, והוא עמד שם וחייך והיה נראה כלכך עייף, והסתובבתי הכי מהר שיכולתי, הלכתי לכיוון שלו וחיבקתי אותו חזק כמו שרק לו מגיע,
ואז התרחקתי טיפה, הסתכלתי עליו מלמטה, כמה יפה הוא, כמה העיניים שלו כחולותירוקות כאלה ומנצנצות בעייפות, והגופיית סבא שלו שכבר מזמן הפסיקה להיות לבנה ועכשיו הייתה מן חום בהיר מלוכלך כזה, והוא חייך אליי ועדיין המבט שלו נשאר רציני.
ואז הוא נישק אותי,
אבל על אמת.
השמש כבר זרחה לחלוטין, חילקו לנו שוקו ולחמנייה חינם, הרגשנו הכי נצחיים ביקום.
שאלתי אותו, "נו, איך היה לך?"
והוא אמר, "למען האמת.. מרגש."
ואני חייכתי.
מסתבר שאפילו שוסטר יודע להתרגש לפעמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
