כוכבים ופרברים

אני לא יודעת' אני כבר קצת מתייאשת.

למה מתייאשת?

כולם נותנים לי עצות משונות, קלישאות שחוקות ועוד כמה משפטים מכובסים סתם כדי לנפנף אותי. נגיד, הביטוי' זה יבוא כשלא תצפי לזה' מה זה אומר?

תשמעי, בתור מישהי שניסתה את הכל אני יכולה לייעץ לך.

כן? באמת תהיתי איך את ויואל הכרתם.

אז בואי אני אספר לך.

כשאמרתי את המשפט הזה היא נתנה לי המבט הזה, שבאמת מתעניין בעיקר כי הוא רוצה להשליך את הדברים על עצמו, אבל מה שיפה בקשב הזה זה שהוא לא מחכה לקטוע אותך כדי להכניס חלק מהמציאות שלו, ואתה יודע שהמחשבות של המאזין לא ינדדו למחוזות אחרים בזמן שאתה מספר כי הוא באמת באמת רוצה ללמוד ממך. בעיקר נהניתי מהתחושה שאני היום במעמד הזה, שיש לי חבר בשם יואל, שהוא גבוה ממני ונאה, ושהוא לא בלתי נראה הפעם או פרי דמיוני, ושאני במעמד של לייעץ או ללמד. תמיד כשאני במעמד הזה הקול שלי נעשה סמכותי יותר ואני מדברת ביותר בטחון, גם בנוגע לדברים שאני לא הייתי במאה אחוז בטוחה בהם. אז התחלתי לספר לה;

ביסודי אף פעם לא הציעו לי חברות. את בטח חושבת שזה סתמי, הרי בכיתה ד' מי באמת מבין מה זה אהבה? אבל הדברים האלה הם מהותיים לבניין האישיות שלך והתפישה הפסיכולוגית שלך (רואים? שימוש במונחים מקצועיים למרות שזו סתם תאוריה בתוצרת הבית) בנוגע לזוגיות מתעצבת. זה הגיל שהתחלתי להאמין בלב שלם שאם אי פעם אמצא אהבה, אני אצטרך להילחם עליה, ואני אצטרך לשכנע, ומה שיש לי לתת הוא הרבה יותר ממה שאני יכולה לקבל. ראיתי בזה סוג של שליחות, הגעתי לכדור הארץ כדי לאהוב, זה כישרון לאהוב ולהיפגע ולאהוב שוב. אפילו יש ציטוט בזה, שכתבתי בענק על הקיר שלי בגיל 16 והבטתי בו בכל פעם שהרגשתי את הצביטה הזאת בחלל בבית החזה. אז ניסיתי למלא את החלל הזה בכל מני דברים אחרים, כתבתי לעצמי מכתבי אהבה ארוכים ומפורטים מבחור דמיוני בשם גור, נישקתי את ההשתקפות של עצמי במראה בחדר (כדי לקבל ניסיון, היה לזה טעם מתכתי ורחוק מתחושה אמיתית של נשיקה), וקראתי המון המון ספרים.

בגיל 21 הרגשתי את מה שאת מרגישה עכשיו, שאני על סף ייאוש. אמרו לי לצאת לפאבים, יצאתי. אמרו לי לצאת לרקוד, יצאתי. דיברתי עם זרים, אפילו התחלתי לצאת עם כמה בחורים אבל זה אף פעם לא הגיע לרמת האהבה שידעתי שאני יכולה לתת. זה היה השלב שהחלטתי שאני הולכת לעבוד על הגורל. אומרים שזה בא כשלא מצפים לזה? אין בעיה, אני אעשה כאילו אני לא מצפה. התחלתי ללכת לחוגים, פיתחתי ככה את התחביב לבשל פשטידות ולכתוב שירה וכל בוקר צעקתי לקוסמוס, "היום אני אגלה את עצמי" ובעצם פנימה פנימה לחשתי, אולי גם אמצא אהבה.

בכל החוגים, אסטרונומיה, כתיבה יוצרת, יוגה, בישול פשטידות, חיפשתי בחור רגיש וגבוה ממני. חיפשתי בשקט, לא בלטתי ולא הצגתי את עצמי וחיכיתי שהם יפנו. ככה גם אני ואת הכרנו, זוכרת? בכל אופן, מכל החוגים האלה קיוויתי שיצא איזה משהו, והחוג היחיד שלא חיפשתי בו בן זוג היה חוג תפירה.

הלכתי לחוג תפירה רק כדי להוריד את אמא שלי מהגב שלי. היא כל הזמן התלוננה שאני בגיל 23 עוד מגיעה אליה כדי שהיא תעשה לי תיקונים בג'ינס, ושהיא למדה לתפור ביסודי, אז שאין סיבה שאני לא אלמד לתפור בעצמי. אז הלכתי לחוג, את יודעת, להשתיק אותה ואולי באמת לפתח קצת עצמאות.

ייאמר לזכותי שלמרות שאין לי מוטוריקה עדינה טובה במיוחד והמוח שלי תמיד היה קצת יותר חד מהידיים, דווקא הצלחתי לא רע. להשחיל את החוט דרך המחט העדינה היה משהו שכולן התקשו בו חוץ ממני. אחר כך תפרנו קצוות, פינות, צורות משונות. בשבוע השלישי כבר תפרנו כלי מיטה, כשסיימתי עם הפוך ניגשתי לתפור ציפית.

זה היה סט מדהים של מצעים, רק שתדעי. בגוונים של פסטל, משהו שממש התאים לי לדירה. בסוף השיעור גם המורה הייתה גאה בי וכינסה את כל בנות החוג להסתכל על התפירה המדויקת של הקצוות. הכנסתי את זה לשקית גדולה כזאת של הסופר וצעדתי לכיוון תחנת האוטובוס. על הספסל ישב בחור צעיר עם חולצה כחולה דהויה. הוא הסתכל על הרחוב בריכוז, ואז הפנה אליי את המבט לרגע. הוא היה קצת מקריח, כלומר לא בצורה קיצונית- מפרצים ושיער קצת דליל על קודקוד, אבל בכל מקרה לי יש חוק בנוגע לקירחים- הם טובים בתור ידידים. ובכל מקרה היום היה יום שני שזה חוג תפירה ובחוג תפירה אני משתיקה את הקוסמוס ונותנת לו הפסקה מהחיפוש המתמיד אחר חתן בשבילי. יום אחד בשבוע שאלוהים ינוח ממני.

הוא חייך אליי, חיוך חם שכזה, וחייכתי בחזרה. בזמן שחייכתי חשבתי על זה שאנשים נראים כל כך אחרת כשהם מחייכים, ואיך כשלמישהו יש משמעות אצלך הוא בכלל נראה אחרת, ותהיתי אם הייתי מתאהבת בבחור הזה האם הוא היה מתייפה בעיניי, או שסתם הייתי מכניסה אותו למשבצת של ידיד ומתעצלת במאמץ של למצוא בו קצת יותר יופי משיש בו.

מתוך כל המחשבות כמעט לא שמתי לב שמספר 24 הגיע לתחנה וכבר כמעט עלו עליו כולם. קמתי במהירות וביפזון ועליתי לאוטובוס. הנהג הורגז סגר את הדלתות מיד אחריי. צפיתי בתחנה המתרחקת ולפתע הבחנתי ששקית החפצים שלי נשארה בתחנה. ביקשתי מהנהג לעצור אבל הוא נהם משהו לא מוסבר וביקש שאשב. רצתי לדלת האחורית כדי לתפוס תצוגה אחרונה של השקית, אבל היא לא הייתה שם יותר! הבטתי מסביב לאוטובוס, אולי אחד הנוסעים לקח אותה, אבל לא היה שם אף אחד. התיישבתי באחד המושבים האחוריים וניסיתי לחשב כמה עוד שעות נותרו ליום הנורא הזה, ואילו עוד דברים אני צריכה לעשות היום, שיש בהם פוטנציאל להתחרבן. אחרי עשר דקות מהנסיעה, בהן בהיתי בחלון וניסיתי להסיח את דעתי מהעצבות על האבידה הכבדה, התיישב לידי מישהו מתנשם. 

המחשבה הראשונה שלי הייתה שזו פשוט גסות רוח להתיישב מבלי בכל לשאול אם זה בסדר. הסתובבתי כדי להסתכל על גס הרוח הזה ופתאום זיהיתי שזה אותו המקריח מתחנת האוטובוס! הוא חייך ואמר, שכחת את השקית שלך, וזה היה נראה חשוב אז רצתי לתחנה אחרת של האוטובוס. הייתי כל כך מופתעת, שאלתי, מה? איך? והוא אמר שהוא מכיר קיצור דרך. אחר כך שאל, לא רציתי לחטט, אבל מה יש בכלל בשקית? אז אמרתי.. משהו שתפרתי, שמיכה וציפית.. אז הוא אמר, ציפית? באמת? ולא ציפית שאני ארוץ כדי להביא לך את זה? חייכתי ואמרתי, פייר, לא ציפיתי.

וככה אני ויואל הכרנו.

אז בעצם את גם אומרת לי שכשלא ציפית, זה בא?

לא לא, מה שאני אומרת לך, זה לכי לחוג תפירה. זאת הדרך הכי בטוחה למצוא מישהו.

זה הכל חלומות.

אומרים שטיימינג זה אברית'ינג, וכנראה שצודקים כי 

היינו כמו שניים שמפרסמים משהו שלעולם לא יהיה שלהם.

הידיים שלנו הסתבכו זה בזה

הלשון שלי על הצוואר שלך

היד שלך על המותניים שלי

לא היה מספיק מאיתנו 

לא היה מספיק.

כשנפרדנו לא בכינו, חייכנו את העצבות של 

כל החיוכים שכבר לא נחייך

וכל הנשיקות שכבר לא יהיו לנו.

זאת הפעם הראשונה שהתנשקתי וידעתי שזו הנשיקה האחרונה שתהיה.

אמרת,

"למה לא הכרתי אותך לפני חצי שנה?"

אמרתי,

"אולי זה יכאב. אז זה יכאב, אז מה?"

אבל השלשלאות, הן כבלו אותך

אחרי כל השנים האלה אתה סוף סוף משתחרר

ואני עומדת על קצה צוק האתמול.

אתה כבר רחוק.

אני עולה על מטוס.

אתה משתחרר.

אולי נתראה באוקטובר.

אבל כמו שאמרת,

"באמת היינו טובים. אני מרגיש שאני כבר לא יודע שום דבר. הזמן ישנה אותנו בכל מקרה. תודה על הכל."

קצת ייבש אותי. וקצת ריגש אותי.

בייוש.