כוכבים ופרברים

אחרי הכל מגיעה האהבה.

היא לא מוחקת על הצלקות 

היא לא מגלידה את הפצעים

את זה הזמן עושה

וגם שירים

וגם תפירה

למעשה כל סוג של יצירה

אבל האהבה

היא מרככת את הנפילה

היא מלטפת בברכה

את הרגל החשופה

שמחפשת את דרכה בחושך

מתחת לשמיכה

דקה של כוכבים

היא מנשקת את הפצעים

היא לא גורמת להם להבריא

היא לא משכיחה את ההבדל בין "הוא" לבין "אני"

אבל היא יוצרת תא חדש

לא משפחתי

כמו מפלצת דו ראשית של סימביוזה חרישית.

ואחרי הסערות

אחרי בכי ודמעות

האהבה מכרבלת אותי 

ומחממת אותי

גם כשרותם לא פה.

[עוד מעט רותם כבר שנה פה ועדיין הקטגוריה שלו כזו נחבאת אל הכלים.

זה בגלל שאין לי צורך לכלוא אותו במילים.]