כוכבים ופרברים

אז התחלנו להתווכח, אני והוא, על מי יותר מגניב. אמרתי לו, "תשמע, זה לא חכמה, להבין בפינק פלויד ולד זפלין זה פשוט לא חכמה. זה קלאסיקות אבל זה לא מרקיע שחקים. אבל אני, רק שתדע שאני באמת בחורה מגניבה. אני חתיכת תפיסה." הוא אמר, "אני קצת יותר אבל" ואני אמרתי, "לא, אני קצת יותר" ותפסתי לו בפנים עם הידיים שלי ואמרתי לו, "לא, תקשיב לי עכשיו, אני באמת הכי מגניבה. ואתה יודע מה הכי מפגר? שאתה לא קולט את זה. כי אני באמת אדירה ואתה פשוט לא נחמד אליי בכלל." והוא אמר, "מתי הייתי לא נחמד?" ואמרתי, "אתה אף פעם לא נחמד יותר"

ואז הוא אמר, "תסתכלי מסביב, כמעט כל האנשים ביער הזה כרגע עם מכרים שלנו" (והוא דיבר בקוהרנטיות לא גדולה כי היינו שנינו שתויים במידה רבה מאד) "ומכל האנשים פה, אין מישהי שהייתי מעדיףלהיות איתה" והוא שם את היד שלו על המותניים שלי ואמר, "בגלל הקימור המושלם הזה, זה מושלם בעיניי" והוא לא שיקר כי הוא היה שתוי אבל היינו מאד רציניים. אמרתי, "אוף אבל, הלוואי ולא הייתי מכירה אותך מגיל חמש" והוא אמר, "בסדר נו לא דיברנו כבר חצי שנה" "כי אתה לא נחמד" "מעולם לא הייתי לא נחמד אליך" "פעם שעברה היית לא נחמד. התעלמת ממני יום אחרי"

הוא אמר, "זה עכשיו או לעולם לא. את צריכה להחליט"

החלטתי שכן

ורק אז החלטתי שלא

וכל המושב היו שם אבל הם גם היו שתויים

ואז הלכתי ממנו ולא מצאתי אף אחד ובדיוק כשהרגשתי הכי אבודה שאני אי פעם אהיה

יואב הופיע! יואב, יואב יואב יואב יואב יואב. קפצתי עליו

אמרתי

"יואב! אני כל כך אוהבת אותך! כל השנה כשנשברתי אתה תיקנת אותי והחזקת לי את היד כשנפלתי בטיולים!"

הוא אפילו לא צחק עליי. הוא החזיק לי את היד וחיפשנו ביחד ולמרות שחברים שלו רצו לעזוב הוא לא עזב אותי עד שמצאתי את החברות שלי אז אהבתי אותו שוב בקול רם והוא אמר להן לדאוג לי אבל באותו הרגע לא באמת היה להן אכפת ממני ואז הוא הלך. נכנסתי לפייסבוק מהפלאפון שזה משהו שחן הדביקה אותי בו וראיתי שתומר טל שלח לי הודעה שאם אני רוצה להגיע לאיזור! חשבתי לעצמי, איזה חמוד! אני באמת מאוד אוהבת אותו ואיזה אדיר זה כשבנים כאלה מראים חיבה! אז התקשרתי אבל הוא ישן ולא היה כועס ופשוט אמר, "לילה טוב ילדה שיכורה" 

לילה טוב תומר טל

בערב מישהו בשם ארז ברז דיבר איתי על פק"ל קפה מושלם. אמרתי שאני כזאת אשכנזייה שבפקל שלי יש חלב עמיד, והוא אמר שגם בשלו יש! ואמרתי תעצור בכיפה האחת אחרי ההכי גבוהה בגבעות גורל, יש שם מבנה נטוש כזה ומלא אנשים השתינו שם, אבל יש נקודה שאפשר להשען על הקיר ולא מסריח ופתחנו שם פקל עם פירה תפוחי אדמה

אחר כך הייתי צריכה ללכת והוא רצה לנשק אותי אבל במקום זה נתתי לו את הטלפון שלי ואמרתי שאם הוא עדיין יהיה מעוניין שיתקשר כי

אני לא בחורה כזאת

אני באמת לא בחורה כזאת

הדבר הכי קרוב שלי לסטוץ זה להתנשק עם מי שהייתי מאוהבת בו בגיל חמש

וגם זה קרה פעמיים כבר

אני הולכת לנגן ליאונרד כהן עכשיו

קוראים לי עמית, אבל חברים שלי בעיקר קוראים לי מיצי, שזה משהו שמוצא חן בעיניי כי כשהייתי צעירה יותר תמיד חשבתי שאנשים שקוראים להם רק בכינוי חיבה זה אנשים נאהבים במיוחד. עכשיו אני מבינה שזה סתם לפי מה שתופס, אבל עדיין. 

אני חושבת שבסופו של דבר מה שהכי מדהים אותי בעולם הזה זה מוזיקה, והיכולת המפעימה שלה פשוט להעביר אותנו דרך זמן וחלל בשנייה. להזכיר לנו גם דברים שחשבנו ששכחנו. ואם בעצם מפשיטים את זה אז זה בסך הכל צלילים ותיפופים ואולי כמה אפקטים במחשב וזה פשוט מדהים עד כמה רגש הדבר הזה יכול לייצר. זה באמת באמת בלתי ניתן להבנה. ועוד דבר זה מילים, ואיך יש אנשים שיודעים לחבר אותן אחת אחרי השנייה ופשוט לרגש או לאחוז בך חזק ולא לרפות, ואומרים שאני כותבת יפה אבל אני לא יודעת אם באמת באמת מצליחה לכבול אנשים אל המילים שלי. אבל זה לא משנה כי לאחרונה אני שוב כותבת כדי לנקות בין האצבע לציפורן ולשחרר עוולות וקולות בראש. כדי לשחרר את השדים ולהשאיר רק את השאריות של השריטות שלהם. שזה מעודד כי הרבה אנשים מפסיקים לכתוב בצבא ואני רק חזרתי. 

ואני דברים קטנים. עלילות קטנות. בגלל זה ממש אהבתי את כמה טוב להיות פרח קיר ואת ימי הפופ ואת קרוב להפליא ורועש להחריד. בגלל זה אני אוהבת סרטים שמתעסקים בדברים קטנים כמו "מצוץ מהאצבע" או "מדע טילים" או "אני אתה וכל השאר" כי כשהמצלמה מתקרבת מספיק כדי לראות את החצ'קונים של השחקן הראשי שהוא באמת בן 16 ולא בן 25 שמתחזה לילד בן 16 אז זה באמת אמין ומרגש ואמיתי כזה. לא מכסים את הכיעור בעלילות מפוצצות. בגלל זה המתנה של יובל ליומולדת שמונה-עשרה שלי הייתה יותר ממושלמת. כי סיפורים קטנים ואמיתיים שקשורים גם במוסיקה זה פשוט נפלא. הרבה אנשים לא מבינים את זה, בעיקר בצבא. אז אני משמיעה ליידי גאגא בבוקר כי זה קצת יותר קוצנזוס מClem Snide או קונור אוברסט.

ובאופן כללי מיותר לציין שקונור אוברסט מלווה אותי בהכל. כתבתי על זה כל כך הרבה.

אני לעתים קרובות מתגעגעת לעצמי בצבא. שם אף אחד לא קורא לי מיצי חוץ מכרם ואווה כי הן מהמכינה. אני מגתעגעת לסנדלים תנ"כיות ולשמלות פרחוניות. ואני מתגעגעת ללהיות מצחיקה באופן מטופש כזה, ולא ממורמר. ואני מתגעגעת לבנים כל כךךךךךךךךךךך. לחוש הומור של בנים. לעצות של בנים. ולבנים הספציפים שלי. ולחוף פולג. גם בלילה של פעם, כזה בתקופת המסיבותיער\ים כשהכל היה עוד לפניי, וגם בקיץ עם יובל וחן.

ובכלל, זה מוזר להגיע לנקודה מסוימת ולהצטרך להזכיר לעצמך כמה דברים עברו מאז ה"להתראות האחרון" לדוגמא; מאז הלהתראות האחרון אז התנשקתי עם כמה בנים, והקשבתי לאינספור דיסקים. עשיתי בגרות בתאטרון. ראיתי מליון סרטים. סיימתי תיכון. עשיתי מכינה. היו לי מיונים לדברים בצבא. התגייסתי. בכיתי כל כך הרבה פעמים. נדלקתי על מליארד וכתבתי על כל אחד מהם כאילו הוא ההכי. אז מה מוזר לי בכלל הא

מה מוזר.

בקיצור, הרבה פעמים אני מנסה להזכר מי אני ובירוק זית זה מוזר כי זה נוגד את כל האופי שלי. זה כמו להודות שהתבגרתי אבל

אני מניחה שזה בסדר כל עוד מבפנים אני עדיין פרחונית

לבשתי אחת

דילגתי בנעימים בשירה בציבור בתל אביב

קראתי את 

אמנות האהבה

של אריך פרום

עכשיו אני משליכה את זה על הכל.

אני אוהבת כשספרות עושה את זה

מלפפת את הכל ב

כוכבים

כמו אנשים שמטיילים לילות שלמים לבד

וחוזרים עם שחור מסביב לעיניים

או נגיד תם 

שהסיע אותי הביתה וכל הדרך רק חשבתי שהוא חבר כל כך טוב

אז לא כל כך נחתי

אבל זה בסדר

נחתתי

וזה מה שחשוב.

אני אוהבת לאהוב. ביום רביעי אני יוצאת רבעוש ואני אתן לכם לקרוא קצת דברים שהם יותר הגיוניים וקצת פחות

הגיגיים חגיגיים

של ילדה קטנה במדים