תחנת אוטובוסים ישנה.
עברתי ליד תחנת אוטובוסים ישנה שבה עמדתי
לפני שנים רבות, מחכה לרכב שיקח אותי
אל מקום אחר.
שם עמדתי מנוחם עוד בטרם אבדה
ומפוצה בטרם כאב, מוקם לתחיה
בטעם מוות ומלא אהבה בטרם פרידות.
שם עמדתי. הריח המשכר של
פריחת פרדסים הרדים אותי, כמו לניתוח,
למשך כל השנים שיבואו עד היום הזה.
התחנה עדיין שם. אלוהים עדין
נקרא "מקום" ואני, לפעמים,
קורא לו "זמן".
(יהודה עמיחי, מתוך "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות")
-
היום דניאלי התקשר אליי באופן שתאם את העובדה שחשבתי עליו הרבה השבוע.
חשבתי על הרבה דברים השבוע, וזאת המטרה של סדרת חינוך, בעיקר בירושלים.
חשבתי על המסע הישראלי ואיך שהוא שבר לי את הלב (לא באמת) כשהוא נישק אחרת וחשבתי על איך שנאתי פעם את ירושלים ועכשיו אני כל כך אוהבת ומעניין מה היה הרגע שבו זה התחלף אבל בכל מקרה עכשיו אני כל מוצ"ש בירושלים. האווירה שם עושה אותי מאושרת.
ומעניין מאיזו תחנת אוטובוס בדיוק דניאלי נפרד ממני, אני כבר לא זוכרת בכלל אתה המילים שהוא אמר, וואין לי שומדבר כלפי השפתיים היפות שלו
וזה גורם לי לקוות שאולי יום אחד המילים של ניל יפסיקו להדהד בכזה הד
אני מתחילה בנסיגה פסיבית
נגיד אני אהיה מעכשיו החוף והוא יהיה הגלים
שיבוא אם מתחשק לו
אני לא זזה לשום מקום
-
אגב נתקלתי עכשיו במישהו בהופעה של רד-באנד
וחשבתי שאני סתם ככה בקטנה
פיזי, אתם יודעים אבל
חיוכים וזה.
קשה לעמוד בפני זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
