כמה משונה לחזור לאכסניה הזאת, שנזנחה זה מכבר והוחלפה במילים קצרות במדיומים הרבה יותר סקסיים כמו פייסבוק או סלולרי. פעם, כשעוד היינו צעירים ותמימים, ניסינו לחלוק כאן אומנות ומחשבות ליריות אחד עם השני. היום נדמה שכבר אין לכך מקום. להיות "חפרן" זה נורא כמעט כמו להיות "פלצן". בשביל מה לחפור מתחת לפני השטח כשאפשר פשוט לומר "בוקר טוב" ולסגור בכך את כל עניין התקשורת הבינאישית המציק הזה? המהדרין גם יוסיפו אינסטרגרם של קפה הפוך עם קצף בצורת לב ועם אפקט של תמונה ישנה, כי הקפה בוקר היום נראה הרבה יותר יפה אם הוא מקבל אווירה של פעם. הבלוג הזה אינו זקוק לאפקט "ישן", הוא הצליח להתיישן בדרך הישנה והטובה.
סרט הוא כמו קפסולת זמן, ברגע שהסרט יוצא הוא כבר מיושן, הצילומים התרחשו לפני כמעט שנה, האנשים המצולמים השתנו מאז, המקומות השתנו (חלקם הוחרבו), אבל הסרט תמיד שבוי בתוך ההווה של עצמו. הסרט הוא תמונת מצב של יוצריו, איך שראית את העולם בזמן עשייתו, האור שאהבת, הקומפוזיות שריתקו את העין, הנושאים שבערו בך באותו זמן. סרט הוא יצירה אינטימית וקולקטיבית בעת ובעונה אחת. מפני שלמרות שמעורבים בו עשרות אנשים הוא עדיין אישי וקרוב. זו סיטואציה משונה, מעין דה ז'ה וו, כאילו מישהו מציג בפניך על מסך גדול ובפני אנשים חלום שחלמת פעם, החלום אמנם שלך, אך כמו עם כל חלום, מרגע שנזכרים בו באור הוא הופך זר, וכבר לא לגמרי בטוח אם אכן כך הוא נחלם, או שמא הוא התערבב עם דברים אחרים בדרך.
דיסוננס נוסף נוצר בעקבות המפגש בין יצירה וקהל, כי למרות שהסרט יקר ללבי גורלו בסופו של דבר יהיה דומה לגורלו של כל סרט אחר: יהיו אנשים שיאהבו, אחרים לא יאהבו, והרוב ישאר אדיש. כי כל סרט הוא בסה"כ סרט.
ועכשיו בלי שום קשר, סרטון זומבים שביימתי אי שם בחורף שזה עתה התפוגג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
