ברעש המכוניות והאוטובוסים המלאי פיח אני כותבת את המילים שאני מפחדת לחשוב,

הכל מסתובב ונופל ונראה כמו תקוע במערבולת של קיום חסר חיים.

אני טובה במה שאני עושה טוב, ואני משתפרת במה שאני צריכה,אני נהינת מכל רגע, ועדיין מרגישה כאילו גוש הבטון שתקוע לי בבטן מושך אותי למטה,

כח כבידה מכופל.

אני הולכת ברחוב ומדמיינת פנים מוכרות על אנשים זרים, לעתים מסבירות פנים, לעתים מעוררות בי בעתה.

זה הכל רנדומאלי (אבל לחלוטין לא),

כל נסיעה חייבת להכיל דמות מהעבר.

כל נסיעה היא האצה רגשית לצורך עצירה בתחנה.

אני בוחרת לחפש אותם.