אני מרגישה לפתע שוב כמו מתעמלת, מהלכת על קורה צרה מעל הקרקע, מחפשת שלא ליפול לשום צד, לא לרסק את הפנים בנפילה קדמית, את עמוד השדה באחורית ואת הצוואר בנפילות צדדיות,

היום היה לילה שייזכר תמיד בקורות החיים הרגשיים שלי, אין לי איך לומר ואין לי איך לשקר,
אני כנה מדיי ואמיתית מדיי, וצבועה מדיי, ושקרנית מדיי,
ואני לא יכולה למצוא את השביל הזה על הקורה שמרגישים יציבות בו.

אני מסתבכת עם מחשבות מסוכנות,
ואני מאבדת את תחושת הכאב באצבעות הרגליים.
זה הזמן ליפול

ולקוות שיש מזרן,
איפושהו למטה.