אני אוספת שברים של מי שהייתי מהרצפה ומנסה כל הזמן לרוץ קדימה כדי לא להרוס את האינרציה, כדי לא ליפול.
אני מתעוררת כל בוקר עם חיוך, אפילו שאין לי מוטיבציה לקום מהמיטה, אני נראית מתפקדת,אבל  אין שום תפוקה.
אתה רודף לי את המחשבות ואת הלב ואת המצפון. משלח בי מילים שבורות מרגעי שכרות מתמוססים במסיבות מלוכלכות במועדון שהוא הבית השני שלך, לא נותן לי לנסות לעמוד על הרגליים לפני שאתה מנסה שוב לסחוף אותי מהם.
הלב שלי כאילו כועס עליי שהחלטתי לסיים את הקשר הזה, אני לא מתחרטת ולא הולכת אחורה כי אני מבינה.

אני אוהב אותך 

וקשה לי ככה.
 
אתה בוחר להשתמש בדימויים שורפי זכרונות כשאתה מדבר עליי, ואני מרגישה כאילו אתה ממשיך לנסות רק כדי לתקן את מה שהתקלקל, להמשיך את מה שנוח.
אני לא יכולה להיות פה יותר וזה לא גורם לי להרגיש מאושרת.
 

 היא עברה תאונה,
היא במצב קשה בתל השומר.

חוד מחט היהלום על הפטיפון הקיומי יורד מן המסילה, צורם את האזניים ומזכיר לי מי אני ואיפה אני עומדת,

איך אני מרשה לעצמי להתעלם מהחיים שחולפים לי בין האצבעות לפעמים.

אני שוכחת להעריך כל נשימה, אני שוכחת לחיות את החיים שלי לתומם.

על רכבת אחרונה לאיזור המרכז ביום שישי בצהריים אני רואה את ההשתקפות שלי בוכה, אני לא מרגישה בנוח להסתכל עליה, זה תמיד מרגיש קצת לא במקום,

אני מלטפת לה את השיער, מוחה לה את הדמעה, אומרת לה שיהיה בסדר, שתפסיק לחשוב על הרע ביותר, שתפסיק להספיד לפני שקלשון המוות לוקח את החיים מהידיים.

בתחנה המרכזית בתל אביב עולה על אוטובוס ארוך שייקח אותי למציאות, הוא נוסע דרך ערים ושכונות שמעולם לא הייתי בהם, מוביל אותי לבית החולים במרחק הליכה קצרה, מוריד אותי על המדרכה לצד הכביש ויחד אתי הוא פולט עליי את כל הפחדים שלי בחזרה, למקרה וחלקם התפוגגו בדרך המתעקלת.

באינטואיציה טהורה מחפשת את הבניין שבו את ישנה, הולכת אחרי האצבעות הרועדות והסיגריה המתלהמת,

אני כבר ממרחק יודעת שאת בפנים, ממשיכה ללכת עד החיוך הקטן המוכר שלו ליד החדר שבו את נמצאת,

בחוסר ידיעה מוחלט אני מחכה לך, כאילו תצאי מתוך החדר ותגררי אותי לסיגריה אחת נוספת לפני שאת נותנת לשבר בברך ובאגן לפגוע בחינניות התנועה שלך,

בלב שורף אני נכנסת אליך, מחכה שתפקחי עין ותסתכלי עליי, שתקרעי את הצינוריות ממך החוצה ותקומי בשלמותך,  שמשהו ייקרה, שמישהו יעשה משהו, שהסטאטיות הנוראית הזאת תפסיק.

אבל את נושמת בקצב כמעט סדיר, במיטה הרפואית, עם המעקה הסטנדרטי, את קטנה ונעלמת בין השמיכות והמכשור הרפואי.

ואין לי שום דבר שאני יכולה לעשות.