"... הכל מעורפל ומלא באבק צהוב, מרגישה את זיפי הזקן נושמים לי את העורף כשאתה אוחז בי, שום דבר לא הגיוני במציאות שלי, לא יכולה להפסיק את הסרט הנע בתוך המחשבות, הכל צלול מאי פעם, לא מצליחה לראות את המשך השביל מהנקודה בה אני עומדת. הלב פועם פעמיים על כל פעימה, האדרנלין מפעפע בורידים, משכר חושים, יכולה לטעום את הפחדים והמחשבות. אצבעות מחפשות אצבעות ומפחדות לומר, החשש מחציית עוד גבול או עוד קיר מבטון משוריין...

נחשים זוחלים בקיבה, מכישים ארס פנימה, קשה לשמור כך על שיווי משקל, כשהחיים על חוט השערה, כדאי, אולי, לתת להם לאכול את דרכם החוצה, כך אולי לתת לגוף לנקות עצמו מכל הרעלים הארורים האלה, ולהירגע ..."

תת המודע שלי משתעשע עם הרגשות שלי, כרגיל אני לא יודעת מה זה הרגש הזה שבועט לי בבטן כשאני הולכת לישון, כשאני מתעוררת וכשאני מנסה לברוח מהמציאות.

אני מרגישה כאילו שלט החוצות שאמור להעביר מסרים למוח שייפרש כל רגש בשמו פשוט התקלקל, וזה לא שאני לא קוראת את כל המסרים, כי אני באמת משתדלת, זה המסרים שלא עובדים נכון.