Sketching words |
| 10/2009
This whole winter thingy and the sleepless nights reminds me of my self again.
תחושת בטן של עייפות, קווי טיפות גשמים ומצב נפשי מסוים מאוד מזכירים לי פתאום ימים רחוקים של עצמי.
במקום מסוים אני אומרת תודה על הכאפה וממשיכה כדי להתמודד עם המציאות.
הכל מרגיש טוטאלי ולחלוטין אבסורדי אבל זה החיים, כמו שאמא טרחה לומר מספר פעמים בלילה אחד "הם לא זין, הם קשים כל הזמן."
ועם המשקעים האלה אני אלך וארוץ ואאמין בעצמי. כי זה מה שאני עושה,
והכוח לא ניתן לי מן ג'ה ולא מן אללה, אני צריכה לקחת אותו בעצמי כי אין מי שיתן לי.
אני אימפולסיבית ולא חושבת בשום הגיון והמציאות כבר תוביל את עצמה בעצמה הלאה, אני כבר לא בשליטה, הכדור לא רק לא במרגש שלי, אלא נכחד מהעולם שלי.
ואין יותר מה לומר, עם אגו חלוק לשתי נקודות קיצון אני בוחרת לאסוף את הלכלוך מהרצפה שלי, לאסוף את הנשימות מהספה, לקום ולומר לעצמי שהחיים צופנים לי עוד הרבה הפתעות, אין לדעת לאן השבילים האפורים ההם עוד ייקחו אותי, ואם סיימתי את דרכי באותם שבילים אפורים ואם שרפתי גשרים וניפצתי דרכים בין עצמי ואנשים סביבי, ועוד חודש אעלה על שביל חדש, או מסלול אוטובוס חדש שייקח אותי לחיים חדשים לחלוטין.
אני מחכה להתחלה הנקייה שמובטחת לי באופק, אולי לא באמת תהיה נקייה ואולי לא באמת התחלה, אבל אין ספק שהאופק צופן בחיכו לא מעט.
אני מחזיקה את עצמי ברגעים השפלים ולא נופלת כמעט, וזה לא הולך ונהיה יותר קל. אני מחזיקה את עצמי כשאנשים שאני צריכה נמצאים מעבר לימים ונהרות, אני מחזיקה את עצמי לא ליפול ולא להתרסק. כי ככה זה, וככה זה תמיד יהיה.
ואני שוטפת פנים נסערות מאבל ואבדן ומרימה ידיים, אני מוותרת על השליטה, על המילה האחרונה, על החיוך, התיקון, התקווה הישנה.
יותר קל לי להתמודד עם הטוטאליות האיתנה.
לפחות האוויר קר ומלטף את הלחי שהמציאות סותרת לי שוב ושוב.
אז אני בוחרת לחייך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
