כואב לי לראות את פירוט האשראי.
עד כמה זה עצוב
להבין שזו האחריות שלי, ואני שמה לעצמי רגליים,
אני לא באמת צריכה בגדים, ואוכל, ודירה, ואני מוציאה הרבה יותר מדיי כסף על אוכל בחוץ במקום לחסוך כל אגורה ארורה.
ואני בוחרת לחיות ברמת החיים הזו. אז אולי כדאי שאני גם אשלים עם העובדה שאני לא יכולה להמשיך לחיות ככה.
אבל במקום מסוים אני גם מרחמת על עצמי, וזה מרתיח אותי אפילו יותר, כאילו עוברת בי המחשבה של "זה לא פייר" שאני צריכה לממן את כל זה, להרגיש רע שאני קמצנית, ועם זאת להרגיש רע שאני לא חוסכת כלום.
מתחילה לחשוב על לעזוב את הכל, את הדירה, את העצמאות, את הבלאגן, לחזור לגור אצל סבתא, עם ריח של שתן חתולים. או אצל כל גורם אחר שמוכן לקבל אותי תחת קורת הגג שלו,
ואני יודעת שאני לא אשרוד.
אבל אני פתאום מפקפקת עמוקות ביכולת שלי לשרוד ככה.
סעמק.