לאחרונה אני מבינה שטוב לי בעיקר כשאני איתך,

וזה מדאיג אותי בכמה מישורים,

האחד הוא שאני איתך מעט, על כן, אם נחלק את התקופה הזו סטטיסטית, רב הזמן לא טוב לי.

השני הוא שזה נדמה כאילו האושר שלי נהיה תלוי בך, וזה הופך אותי לכל מה שסרבתי להיות מאז ומתמיד,

השלישי הוא, שדברים שבעבר היו עיקר האושר שלי, לא מצליחים לגרום לי להיות מספיק שמחה, ואף להיפך, מצב הרוח שלי היה מרומם פעמיים בימים האחרונים ודווקא נפל בעקבות עלבונות ילדותיים שסיגלתי לפתע, 

אני לא יודעת אם זו תקופה של חוסר בטחון עצמי חמור מתמיד, או שמשהו באיזון ההורמונלי/סרוטוניני שלי שוב נדפק,

אבל נראה שהדברים שבדרך כלל מסבים לי אושר דווקא הם אלה שבועטים לי בביצים,

כאילו יש פה איזה אקט ילדותי של התת מודע שלי במטרה להפגין שהוא נעלב שפתאום לא טוב לי איתו, אלא אם אחר.

אני כאילו רוצה להאמין שזה רגעי וחולף ובלתי מסונן,

אבל יש גם הרגשה פסאודו מזוכיסטית שרוצה שיהיה לי רע כרגע,

בדרך הביתה הערב התיישבתי על ספסל מעל גרם המדרגות שני רחובות מעלי במטרה לתת לברכיים לנוח מכל הירידות של העיר הזו ולהדליק סיגריה,

בזמן החיפוש בתיק שמעתי צפצוף של נעילת רכב וגבר שצץ לפתע לפני,

הוא ביקש סיגריה ואני הסכמתי, בלי להוציא מילה הוא הדליק את הסיגריה ונשאר לעמוד באותו המקום, מקיף את הרדיוס, באותו הרגע קמתי והמשכתי במורד הרחוב לגרם המדרגות הבא, המואר יותר, והרחוק יותר, כמובן שכמו כל בחורה באמצע הלילה בשכונה מפוקפקת, יש את הפרנויה שהוא ממש מאחוריך, ושהוא ממש טוב בזה אז את לא יכולה לשמוע, הקצב הולך וגובר ואת מוצאת את עצמך בתוך התקף חרדה קטן, רודפת צללים ומפחדת ממכוניות חולפות, רק מהחשש המאוד תיאורטי.

ועם כל זאת, במקום מסויים מייחלת שהוא יאשש את הפחדים, כדי שלא תרגישי פרנואידית, וכדי שיהיה תירוץ ממש טוב להרגשה הכל כך מלוכלת הזו שיש לך היום.

ואז את מבינה מה עבר לך בראש הרגע,

ואת נזכרת שהבטחת לעצמך שלא תעשי דברים מטופשים, ושתתחילי לחשוב בהגיון, אבל שהמחשבה של חוסר רצון להתעורר בבוקר, תקפה אותך כבר כמה פעמים בימים האחרונים, ושאת לא מפחדת ממנה.

ואז את אומרת לעצמך לעצור את הכל,

ומנסה להבין מה קרה פה,

איך זה שאת כל כך כועסת על עצמך, שאת אולי הורסת את הדבר היחיד שעושה לך טוב, כי עם כל הרצון הטוב, הוא לא יודע להתמודד איתך כשאת ככה.