אני לא יודעת אם זה משבר הסו-קולד-שלב-הזה ביחסים שבו מתחיל להמאס לי והסוף מתקרב,
אני לא יודעת אם אלה הורמונים, פרומונים, סרוטונין, דופמין, חומרים כימיים כאלה ואחרים,
אבל משהו בתוכי התחיל להיות לא יציב, לא ברור, לא טוב.
אני מתעוררת בבוקר בדמעות תנין על כשלונות של שנים עברו, חולמת על בתים שהתפרקו ועל חוסר שביעות רצון כללית.
אני לא עומדת בסטנדרטים כדי לקבל אישור לבקר את אמא שלי בניו יורק, כי הזיקה שלי לארץ הזו, כביכול לא מספיק חזקה.
אני מרגישה את שק הדמעות שלי כבד כל הזמן, ומילים בודדות גורמות לי לנעוץ לעצמי מסמרים ברגליים כדי לא להתפרק מול כולם,
אתה מנסה לעודד אותי ורק מרחיק אותי יותר, כשאתה מנסה לתת לי ספייס אני נתקפת געגועים.
כשאנחנו ביחד זה לפעמים ממש טוב, אבל אתה עדיין תקוע באותם הסרטים, ואני באותה הסלידה. אנחנו מדברים, וכביכול הכל בסדר, ואז זה נהרס.
אני לא בטוחה איך מחר הולך להראות, ועם זאת אני שוב מרגישה, כמו פעם, שאני לא בטוחה שאני רוצה לגלות בכלל,
יש רגעים שבהם אני מייחלת שהעולם יעצור לרגע, רק כדי לנשום עמוק ולהמשיך הלאה,
אבל אני לא מצליחה.
הוא מדבר איתי על מדיטציה, ומפרה לי את המחשבה,
וכל השאר הזמן אני מרגישה שאני בעיקר על טייס אוטומאטי.