כשאני מתעוררת איתך
אני מרגישה את הצלעות עומדות להשבר
מרוב הלחץ שהלב מפעיל עליהן,
ואז הראש מתהפך
והחיבוק שלך נהיה תובעני
והכאב בין הצלעות
נהיה ריק,
ואני רוצה להבין
מה לא נכון,
אבל כל מה שאני מצליחה לזהות זו הריקנות הזו.
ואני מתעוררת בבוקר עם תמונות בתוך הראש,
תמונות של עובר ושל משפחה, שהוא לא ראוי לה.
חולמת בלילה על המשפחה שהתפרקה לי, וכמה שלא היה לי אכפת, ואיך עברו שלוש שנים, ואיך ששרדתי עד עכשיו.
וכל הזמן כולם אומרים סביבי כמה שאני איכותית,
ואני רק מרגישה כמו פוטנציאל מבוזבז.
אני לא בטוחה מה אני עושה, אבל נראה שהרגשות מתחילות לחזור למקומן הטבעי,
אולי עכשיו יגיע הגרף העולה שלי, אני לא יכולה לסבול כבר את כל הפרבולות האלה.