יותר מדיי מילים ורגשות שנשפכים במקום הזה ללא ניקוז,
אני מוצאת את עצמי מחפשת חריצים בקירות, כדי לשאוף פנימה קצת אמת ומציאות אימתנה,
לעוד חמש דקות של שחיה בתוך הביוב הזה של כעס ולבבות שבורים.
להרגיש שלשלאות מושכות את הקרסול חזרה לתוך המערבולת,
אני נתמכת בעמוד אחד איתן כדי להרוויח עוד נשימה מחוץ למים.
לבחירות שאנחנו עושים יש השלכות,
את תבשיל האמון של כל אחד מאתנו אנחנו מבשלים על אש קטנה,
וכשאנחנו נפגעים זה המקום שלנו לבחור מי אנחנו רוצים להיות בתוך הסיטואציה,
כולנו קורבנות הבחירה של עצמנו, לא של אף אחד אחר.
אני בוחרת שלא להטיל אחריות ולא להיות הקורבן,
אני בוחרת להיות כנה ולצפות לכנות מהאנשים הסובבים אותי, אני בוחרת להציב את עצמי בפתח דלת שבצדה השני אכזבה.
אני בוחרת להפסיק לבחוש בתבשיל שאני לא מתכוונת לאכול.
אני בוחרת לכתוב כדי לנקז את השאריות המלוקטות,
אני יוצאת מהמקום הנפגע ומסרבת להשטף בדמעות השופכין של הכאב.
העולם שלי הוצף בכמה ימים של כאוס,
אני בוחרת לבצע את הבחירות שלי ולהפסיק להסביר אותן.
אני מאחלת לאנשים שאני אוהבת שיקבלו את מלוא הכנות האפשרית ויעשו את הבחירות הכנות שלהם.
אני את המונולוג שלי בסצינה סיימתי,מבחינתי ההצגה נגמרה וכל המסכים ירדו,
עכשיו תורכם- רוצים לבכות, לצחוק, להריע?
זה שלכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
