אתה מדבר איתי על קונקרטיות
ואפקטיביות

ושואל מה עובר עליי,
ולמה אני לא מספרת,
ולמה בשיחות החולין המטומטמות שלך,
אני כל הזמן אומרת
שהכל בסדר, ויהיה בסדר.

אתה מדבר איתי על מה עושים עכשיו,
ואיך אתה אמור להתנהג,
וכשאני לא יודעת לענות לך,
אתה שואל
מתי אני אדע.

אתה מדבר איתי על תירוצים,
ומדבר איתי על יכולות.
אתה רק מפספס ביינהם,
את האמת.

[אני לא יכולה יותר,
נשבר לי הזין מכשלונות,
נשבר לי הזין מלבכות מרוב תסכול.
ומרוב כמה שכואב לי שאתה פשוט לא מבין שום דבר
ממה שהוא אני, אבא.]

אז אתה נותן לי זמן להרגע,
כי אתה לא יכול לדבר איתי כשאני ככה,
מתעצבן וטורק את הדלת בחצי ריסון עצמי,
מתעלם מזה כאילו אני לא יושבת עם עיניים אדומות ונפוחות ואף סתום לידך.
ולוקח בחזרה את הזמן שכביכול נתת לי,
מזכיר לי שהחל מרגע זה,

אין לי חיים יותר.

(אם רק היית מבין,

שזה לא קשה יותר לקפוץ.
זה קשה כל כך הרבה יותר שלא לקפוץ.)

כן. אני טינאייג'רית ממורמרת. קפצו לי.