מכניסה את המפתח למנעול, חצי סיבוב והדלת נפתחת, מכניסה את הגוף שלך לתוך הבית,

ההגיון נשאר אי שם בחוץ.
נכנסת לדלת הראשונה במסדרון, שוטפת פנים, מורידה את המשקפיים ושוכחת אותם שם, את יוצאת, וחוזרת לכיוון ממנו באת, בעיקר כי האשה שניקתה שם ראתה אותך וקראה לך לבוא לעזור לה לעשות איזה כמה פרטים לא חשובים, את עוזרת לה בשתיקה, והיא שואלת מה השתנה בך, אם הרזית, את מחייכת ואומרת שלא, יוצאת עם הכלבות לטיול ומנצלת את ההזדמנות לסיגריה, אומרת שלום לכמה שכנים אקראיים ועולה חזרה הביתה, את מחליטה שלא להשתמש בשום צורת מחשבה שבאמת תשנה, הרי בין כה וכה ההגיון שלך רחוק מאוד כרגע, את דוחה את ארוחת הצהריים, גם כי את לא רעבה, וגם כי איזה שהוא פן מחשבתי מעיק שאת אף-פעם לא באמת מצליחה להפטר ממנו אומר לך שכבר אכלת יותר מדיי היום, ושאת שונאת את הגוף שלך, והלוואי והיה לך את האומץ והטיפשות בשביל באמת להפסיק לאכול, אבל את ריאלית מדיי, או חכמה מדיי, או אוהבת יותר מדיי לאכול, או משהו שיתרץ את העובדה שעדיין לא נפלת למעשה המטומטם בעליל הזה,
את נכנסת לחדר בעל קירות סגולים כחולים ושחורים, ועיניים לבנות שבוהות בך, שאת קוראת לו שלך כי זה הכי קרוב שיש, מסתכלת על החדר והוא מסודר בצורה בלתי רגילה, ובמקום לעשות את מה שהיית עושה בכל יום אחר את פותחת את הארון ומסדרת את הבלאגן שהצטבר בחצי השנה האחרונה שם, את מפעילה טורי איימוס כמוזיקת רקע, מזמן לא שמעת אותה ונעלמה לך התחושה ההיא בתוך הבטן שהייתה בפעמים ההן,
את הולכת למטבח ומחליטה על משהו לאכול, מוציאה סכין מהמגירה, מעבירה אותה בחוסר חינניות דרך העור שלך שוטפת אותה ופורסת לחמניה, אוכלת את האוכל חסר הטעם שלך, ולא משנה כמה תוסיפי לו מלח, הוא יישאר חסר טעם, בדיוק כמו שהיה כל היום שלך, שתיארת עכשיו במילים יפות וריקות מחמצן,
את רואה איזה זוג מתמזמז מרצד על המסך, וזה לא עושה לך כלום, את תוהה אם זה בכלל אמור, את מחפשת משמעות במילים ובדמויות, ואת מגלה שלפעמים אולי כדאי לך להקשיב לתיאוריות של נבוקוב, ואולי לא צריכה להיות שום משמעות, ואולי החיים הם רק יופי, חסר מסר, שאת לא מצליחה לראות, אבל אחרים כן.
ואת חושבת קצת הרבה יותר מפעמיים אם לפרסם דברים כאלה שכתבת, את מרגישה כאילו זה אמיתי מדיי, פולשני מדיי, ואת לא מסוגלת באמת לעשות את זה.
אבל הכל בסופו של דבר
רק ערימות ערימות של מילים יפות, שלא אומרות כלום ומסלפות מציאות.
זה רק ערימות של מילים
ערימות של מילים,
מילים.

הן נהיו ריקות.
ואין טעם, בעצם.

(הולכת לשטוף מעצמי את כל המילים המלוכלכות האלה

נקודה.)