אמנות תמיד הייתה השראה לעוד אמנות,
וסרטי אמנות תמיד גרמו לאמניות מתיימרות כמוני לעשות משהו מייתמר,
אז לקחתי את חפיסת הפחמים הידועה והמהוללת והתחלתי לצייר צורות וקווים וצלילים על הקיר,
אני יודעת שרציתי כל כך לצייר אחד כזה על הלב שלי, אבל אני לא רואה את זה באופק,
אז מילאתי את הקיר שלי במפתח סול אבסטרקטי גדול ועסיסי, בגווני אפור,
וזה קצת גורם לתחושה, שהחדר הזה באמת מתחיל להראות שלי.
והגיע הזמן, אני אומרת, אחרי 3 שנים שהגוף שלי מאכלס אותו, והחפצים שלי איתו.
ואחרי שמרחתי את הפחמים באופן שבר רציתי, והתחושה באצבעות נעלמה קצת כתוצאה מהבליטות הקטנות בקיר,
ואחרי שהחיה המדהימה הזו, התיישבה מתחתיו ובחנה את הציור שלי, וליטפתי אותו כשהוא מביט בו בעונג,
יכולתי באמת להגיד לעצמי,
שאני רשמית מעריכה את האמנות שלי,
אמנם אני יודעת שיש לי המון מה להתפתח, אבל מצאתי לעצמי באמת תחושה נכונה,
וזה מרגיש
כל כך טוב, כמעט בנגטיב מושלם לתחושות ומילים ששמעתי כל כך הרבה לאחרונה,

(לבקשת אנשים חכמים ממני. שחשבו על לצלם את זה, ושגם יזכרו שהצילום מבטל הדרגתיות וגווניות לחלוטין,)

"התערבות"
בסרט הדוקומנטרי שראיתי הם קוראים לזה כך, התערבות בחייו של הפרט, עקב התמכרויות כאלה ואחרות שפוגעות בתפקוד היום-יומי של האדם,
אז מחר יש לי התערבות משל עצמי.
אני מתחילה, פעם נוספת, בשעה טובה ומוצלחת, טיפול פסיכולוגי.
תאחלו לי בהצלחה.