לפעמים אנשים זורקים עליי דליים של צבע לבן ומנסים לגרום לי להבין.
ואני לא.
אני פשוט לא,

אני לא מבינה רמזים, ואני לא מבינה נורמות, אני מבינה את עצמי וזה בערך כל מה שאני מבינה לפעמים.
אני רוצה לפעמים לכבות לעצמי סיגריות דקות על הירך,
רק כדי להזכיר לעצמי שאני עדיין יכולה.
אני רוצה לפעמים להעניק לכם, ולעצמי, את היכולת לדבר, את היכולת להגיד לי את כל הדברים האלה שחולפים לכם בתוך הראש.

היא קוראת לי "ילדת פלא" והולכת הביתה, את הערב שלה, היא כבר סיימה מזמן.
והוא שולח לי נשיקות וירטואליות, בזמן שהשני מנסה לזיין אותי. ואני בכלל לא מבינה, על מה אתם מדברים בכלל,
אני שיכורה ומיואשת, ונמאס לי לחפש הגיון בתוך הרי הדמיון שלכם.

אני לא מבינה מה הבעייה בקצת כנות וישירות כואבת. אף פעם לא התיימרתי לבקש ממכם לשקר לי לטובתי המלאה.
כל מה שביקשתי אי פעם היה קצת אמת בשקית צלופן.
לא יותר מזה.
תארזו לי בשקית שאריות את הכבוד העצמי שלי,
אם קשה לכם למצוא, הוא שם, ליד השלט של הממיר שתמיד הולך לאיבוד.

אני לא מבינה בני אדם.
לא מבינה אנשים שסותרים את עצמם, לא מבינה התחמקויות, או שקרים, או זיוף.
אני מבינה פשטות.
תהיו פשוטים אליי.
אני ילדת פלא.