כל המילים המופלאות שנעלמו אל בין השורות שכתבת לי מתכלות בין הזכרונות המתפוגגים,
היו ימים שידעתי לחייך בהם ולא התביישתי להודות, ימים לא רחוקים ולא אמיתיים שהרשתי לעצמי ליפול לתוך רשתות מילים סבוכות ופניות חדות.
אני לא אשכח את התמונות הצבעוניות של תאונות מגואלות בדם שציירתי לעצמי וידעתי לברוח.
אני לא אשכח את הדאגה הסתווית של העלים שליטפו את העור בשקט.
זה הכל חלום אחד ארוך, ואני מכריחה את עצמי להתעורר.
ופתאום אני יודעת את מקור כל הבעיות והאינסומניה האין סופית, ואיכשהו עדיין אין לי ולו שמץ של מושג.

אני מורידה את השעון ומניחה אותו ליד המסך, הגיע הזמן ללמוד לחיות על פי התקתוק שלי. אני לא מסרבת לזרם, ולא דוחה התיימרויות, אני מקבלת אליי את הכל ומנסה ללמוד לחיות מחדש.
זה מצחיק, איך שהכל נופל לי מבין האצבעות ואני אפילו לא שמה לב שהיה לי משהו בידיים,
זה מצחיק שהוורידים הבולטים תחת העור השקוף כמעט משרטטים מפה לכל דורש, ישירות אל תוך הלב שלי.

 אני נועצת סיגריות דקות מהרגיל ברווח המושלם שבין שפתיים צמאות
החום הקייצי שפוקד את השכבה העליונה של העור מלטף את העשן הרעיל שמתפזר סביב דמותי.
המחשבות לא מפסיקות להתגלגל וההפוגה הכמעט קסומה שנפלה על היום נטול הזמן הזה עוטפים לי את העיניים, מובילים אותי במסדרונות חשוכים אל דלתות של אפיסת כוחות מענגת בייאוש.

תמיד חלמתי על אבחנה מוטורית מדוייקת שתאמר לי בדיוק איזה קווים אצלי לא מחוברים נכון,
אבל
אבל.