מלמדים אותם לחייך ולגדול, ומקנים להם סמכות ואחראיות.

אני חושבת שהפיזור התמידי הזה שתוקף לי את הנשמה, שמכריח אנשים מסביבי להוציא את האצבעות מהכפפות הסטריליות שלהם ולכפכף אותי מדי פעם מעורר בעיות בכל תהליך ההתבגרות לכאורה הזה.

אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי ליפול,

אבל אני פשוט לא יודעת איך הולכים ישר. או באלכסון, או בכל דרך שיש בה עקביות מסויימת בעולם הזה.

אני תוהה מה הראש מרגיש כשהגוף לא חושב כמו שצריך,

הכל אצלי מרגיש דפוק ולא מתפקד, ונשבר לי הזין מלראות את הכל חולף ולא להרגיש כלום חוץ מזעם,

אני מתונה ושקטה וחסרת רגשות, או מה שזה לא יהיה,

אבל אני מרגישה את הדם המפעפע הזה בתוך כלי הדם הפועמים מדי פעם.

אני לא יודעת לאן הולכים, מה עושים, איך ולמה מחייכים באמת. ואיך עוצרים את זה.

ויש לי לפני את היצור הכי מדהים בעולם.

ואני צריכה לוותר עליו, כל פעם מחדש. אלוהים יודע למי. אלוהים יודע מתי, ואיך, ולמה.

וחבל באמת שאני אתאיסטית כושלת, לוואי והייתי מסוגלת להחזיק באיזה שהוא שביב אמונה אקראי שייסדר לי את המוטיבציה, את תחושת החשיבות העצמית, ואת הצורך הזה בקרבה מסויימת. ברוחניות, באמת מוחלטת, ובמשהו נשגב.

שום דבר לא נשגב ממני,

אני סתם עצלנית, סתם לא יעילה, סתם מפוזרת תמידית וסתם חסרת מוטיבציה מוחלטת.

לאן הולכים מכאן ומה אומרים עכשיו?

אני לא יודעת.

זה מה יש.

אני לא רוצה להיות אני יותר ואני לא רוצה להיות אף אחד אחר, לפעמים נראה שאני מעדיפה להתפוגג ברקע המדבריות החוליות ההן.

להיות צל של עשן סיגריות מרקד ברוח.

ורק לישון. אני רק רוצה לישון.