ברצון עז לכסות את עצמך במסכות מעולם אי- הידיעה את ישובה שבעים דקות ושלושים וארבע שניות על ספסל אקראי נבחר. (אם תמחקי מהתודעה את השניות בהן קמת אל פח המתכת לזרוק בדלי סיגריות כתומים)
להסתכל בצדדים, לאסוף את השיער, לפזר את המוח על הרצפה המטונפת הזו של התחנה המרכזית המעופשת הזו, לחלום שאת מפסיקה עם כל ההרס העצמי הארור הזה ולהתעורר למציאות מטושטשת, לעיניים הנופלות תחת העומס של הראש הנפול, אישונים שורפים מעייפות משוועת,
כל קיץ מביא עמו עפעפים שורפים.
אחרי כל חורף את הססנית. עצבנית. מחכה לדמות ערטילאית שמסרבת להגיע, את מנסה לפתור את כל הבעיות שלך בסיפוקים מידיים ומופתעת תמיד שזה לא עובד לך.
הרוח מעיפה את השיער לכל הכיוונים ומפזרת לך את המחשבות, הכל נכנס לך לעיניים, את לא יכולה לשבת כאן יותר.
החול של צריפין מגרד לך בין האצבעות של הרגליים, עם האצבעות השבורות, או סדוקות, או עקומות, אין לך זמן להגדרות, אין לך זמן למילים מיותרות.
מרגישה כאילו הקיום שלך מחכה בתחנות אוטובוס כל הזמן, והאוטובוסים חולפים לך מאחורי הגב.
אני לא יודעת יותר שום דבר שהתיימרתי לדעת. וזה מדהים איך שכל פעם מחדש את הוזה שפעם ידעת בכלל.

נשבר לי הזין, נשבר לי חוט השדרה, חוט השערה, סערת הזמן, הכל נשבר.
הדרך למטה תמיד נראית ארוכה יותר מכל מה שאי פעם טיפסת.

רגע, איפה אני? איך הגעתי לכאן?

האמונה שלה מעוררת בי כעס, הבטחון שהיא מעניקה לה מעבירה בי חלחלה.
אני לא מבינה איך הגלגלים של העולם הזה פועלים. כמו מנסה להבין מנגנון של צעצוע שחלפו ימיו, אני מנסה להבין את העולם הזה, את הגזע הזה, את ההתיימרויות האלה שחולפות לי בין השיניים ומקנות לי תחושת חוסר נעימות קבועה.
מצמוץ של עין עייפה אל תוך טבעת עשן מתפזרת משפתיים מתרחקות, פתאום כל הצלילים חדים יותר, כל הגלים גבוהים יותר, בולעים יותר, ויורקים יותר החוצה.
הרגלים רעים תמיד מהדהדים בין קליפת הגולגולת לגזע המוח, אני מרגישה שאם אמצמץ מספיק חזק התמונות מול העיניים ישתנו במהירות כפולה

החיים שבין תחנות רכבת כמטאפורה לחוסר היציבות של לחיות על ענן.

אל תשכחי להסתיר את המילים בעלות המשמעות, שאף אחד לא יגלה שום דבר שאת לא רוצה שהוא יידע.
כשהנפש מתעייפת, את לא מבקשת תירוצים, לא סיבות, ואפילו לא כאלה שהן לגיטימיות, לא מבקשת שייחייכו אלייך כשחולפים לידך ברחוב, לא מבקשת מילים, מבקשת אמת. כשנשבר גב הגמל רואים דבשות מקלקר. השקר הופך למהותי מדיי בחיים כנים מדיי.

כל פסי האור על פני הקירות האלה, כל נקודה מוצללת על הדף הזה, נמאס לי לחפש נרות כדי לחפש את עצמי, נמאס לי להיות בכל מקום, לברוח, לעשן.

נשבר לי הזין מהסטאטוס קוו הזה של אוויר בגלגלים שמסרבים לעצור לנוח, לטוס על טייס אוטומטי, לחלום על נשק אוטומאטי, מפצח מציאות אוטומאטית, לנשום באופן שאינו אוטומאטי.

וכמה שהעור החלק הזה דורש שירחטו עליו חיים, שיזכירו לו מי הוא, שיזכירו לו את צבעו האמיתי,
אני לא מצליחה למצוא את הרצון שלי, אולי כדאי שאמציא לעצמי מהות, נראה שהנפש שלי הולכת לטייל בנבכים אפלים ולא מוצאת את דרכה.

בעולם אחר הייתי מוציאה את עצמי לטיול מסביב לבניין, משתינה על עצים וקוראת לעצמי מטורפת, אבל אני לא יכולה לעשות את זה כל עוד אני כלואה בתוך השתיקה הזו.
אולי באמת הגיע הזמן להרים ידיים.
גם ככה אני לא מרימה שום דבר אחר.