שנה בדיוק עברה מאז טיילתי במנהטן תחת שמיים בוערים מחום השמש.
שנה שאין דומה לה.

אסירת תודה ומלאת חיוכים אני שוכבת היום על המיטה בדירה שהיא שלי,
אחרי שנה של נדודים, של חיפוש וחוסר ידיעה,

אחרי עליות וירידות באינטנסיביות של רכבת הרים, אני עומדת על מישור בהר הכרמל, מחייכת ברוח החמה.
שום דבר לא יכול לנצח את הרגע הזה, את העכשיו, את הזכרון,
את הקלף המנצח שאספתי מהרצפה.
עבר עליי שבוע לא ברור שלימד אותי עוד כמה דברים על עצמי
 שבוע שלימד אותי שאני לא קורסת תחת לחץ, שלימד אותי שאני יכולה לתפקד כנגד כל הסיכויים ואף כוס אספרסו לא תנצח אותי.

ועכשיו משעמם לי,
ואני עצלנית מכדי לעשות משהו.
וזה דווקא עובד לא רע בכלל