"החיים זורמים, עתים אתה דייג ועתים דג, העיקר שחוט דק יחבר את שני הקצוות. הרי לחלופין כל אחד הוא מושא לפתיון, אם לא תפסת ולא נתפסת, זהו הפסד שאין להשיבו. הוא לא יכול להשתחרר מזכרון מגע עורה האפרסקי והרך שנפתח לקראתו פעם אחת בלבד, להרף רגע בלבד, ורודף אותו בלילות השרב הארוכים והמחניקים כשהוא נושך את הסדין בזעם, בתשוקה מטורפת. היא הרי הייתה כל כך קרובה אלי, הוא נוזף בעצמו, ממש מרחק נגיעה, ואני, מטומטם שכמותי לא העזתי לגעת בה. איך לא הבנתי כי מה שקרה אז, כשזרועה נחתה על פני מתוך שינה, היא קריאה אילמת ללטיפה, לחיבוק ולא סתם תנועה מקרית חסרת משמעות? האם לגוף הרדום אין מודעות ולו גם מעורפלת, לנוכחות מישהו מסוים לידו.מהו אותו תת מודע אם לא המצאה אפנתית של אתאיסטים מבוהלים מאימת חירותם ואחריותם? "

(מותם של סכיזופרן/ אלי בן גל)

המילים נקראות על גבי הדף הלבן, אני מעשנת סיגריה זולה אקראית ברחוב אלכסוני מרכזי במיוחד, בעוד שריח הכלור שורף את העיניים ועשן המכוניות נושף בעורפי, אני נשענת על עמוד חניה וקוראת את המילים שוב ושוב ושוב, ואין שום מילה ברורה שתופסת את העין ואין שום משמעות עמוקה שגורמת לי לחשוב, אבל משהו תופס אותי במילים האלה וסוחף אותי ופתאום אני נזכרת שאין לי עם מה לסמן את האותיות ואני נכנסת לתוך ויכוח עצמי מתון וחרדתי, להפסיק לקרוא עד למציאת העפרון הקבוע, או להמשיך, ולפספס את כל המילים הקטנות האלה שתופסות לי בבטן.