יש חלקים בפאזל שאני לא יכולה להבין, אני
מבינה את זה, תיאורטית, אני לא כזו מבריקה, לא כזו מתוכחמת.
אבל חלקיקים מסויימים נפלו לי בין הכסאות,
ויש כאב ושנאה והמון זכרונות שהזמן מעוות ומטשטש.
ואני זוכרת אהבה- כזו של חברים אמיתיים,
שמרשים לעצמם להרגיש הכי בנוח אחד עם השני, לדבר על הכל, ולא לפחד מהתגובה, לא
לפחד מכלום.
אני זוכרת עולם תוכן מלא, עשיר וכייפי,
שאפף את הזמן ההוא.
אתגר לוגיסטי משך אותי לנבור בעבר, חיפוש
דידקטי- אפילו, שגרם לי להזכר במילים הקשות ההן.
ואני, כמובן, לא תמיד הולכת אחרי העצות של
עצמי, וקראתי.
והייתי שמחה לומר לך היום שאני מתנצלת והייתי שמחה לתקן כמה זכרונות שלדעתי עברו
דמוניזציה בראש שלך.
אבל זה לא רלוונטי, אני אמשיך להגיד לך
שלום, אתה תמשיך להתעלם ממני,
ואולי,
אולי מתישהו,
תבין שהסיבה שאתה מרגיש נטוש, היא כי רק
אצלך בראש נתת לאנשים הזדמנות, וכי בפועל, לא נתת לי הזדמנות, לא נתת לי את הכבוד
אחרי כמה שנים של חברות לבוא ולנהל שיחה על הנושא שמפריע לך, שפוגע בך, במקום זה-
בחרת למחוק אותי מהחיים שלך, לכתוב פוסט גרנדיוזי על היותי השטן בהתגלמותו, וללכת.
אני לא חושבת על זה לרוב, התרגלתי לחפש את
המבט שלך כשאתה עובר לידי-לכאורה לא רואה אותי- באוניברסיטה, והתרגלתי שבמרבית
הפעמים אתה מתחמק מהמבט באסרטיביות.
אני אמשיך להאמין שלא כל הזכרונות שלך
צבועים שחור.
אני אמשיך לחיות את החיים שלי, גם
בלעדייך.
מקווה שיבוא היום שבו תהיה מאושר והלב שלך יתנער משנאה, טינה וכעס.
אני מרגישה שאפילו ההתעסקות בנושא מיותרת,
אבל הסיבה שאני מרשה לעצמי סוף סוף לכתוב עליה- היא בעיקר כי היא כבר פחות כואבת
לי.
נפגעתי כשבחרת לבטל אותי בצורה כל כך מוחלטת מהחיים שלך,
אני לא פגועה יותר, אני חושבת שאני מבינה מה הוביל אותך לשם ואני לא יכולה לבוא
בטענות לרגשות שלך.
אני כן יכולה לומר רק תודה, על הזכרונות החיוביים שיש לי ממך, על הסרטים, המוזיקה, פאי- הפקאן, ושאר שברי רגעים וזכרונות.
הנה אולד פריינד, שחררתי אותך, אתה בטח שונא את זה.
וזה גם בטח חלק ממה שגרם לי לאהוב אותך מלכתחילה.
ואני?
אני מאושרת. חבל שאתה לא חלק מזה:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
