אין ספק שזו אפשרות שאני אוהבת לשנוא אותך,
שאני מוצאת בכך מכנה משותף עם כל שאר הסטודנטים בסדנה,
שכשאתה מביע שביעות רצון ממני זה שווה יותר,
שכשאני מתעצלת אתה תמיד חייב לשים לב,
ומצד שני,
כשאני משכנעת את עצמי שאני לא מוכנה לוותר על ציור בחיים שלי,
כשאני אומרת שוב ושוב שגם בקורס וידיאו-ארט הייתי סובלת מהעומס ומחוסר העניין של עצמי
שאני מתחילה בוקר בתחושה של נצחון,
וחוזרת אחריך הביתה מובסת.
אני שואלת את עצמי שוב ושוב ושוב אם זה שווה את זה,
אם ההתקדמות והפיתוח שווים את העלבונות, את חוסר הבטחון, את הזליגה שלי לפורמטים קטנים יותר שוב, את הרגרסיה האמנותית הזו,
אני לא שונאת אותך, ואני לא חושבת אפילו שאתה עד כדי כך קטן,
אבל אתה גורם לי לשכוח לפעמים למה בחרתי בלימודי אמנות,
ואולי זה הכל כי אני פשוט מפחדת,
שאני לא מספיק טובה,
או
שאני לא מספיק חרוצה,
או
שאין לי את זה.
אבל על השאלה של "מה אני לעזאזל אמורה לעשות עם זה?"
עוד לא הצלחתי לענות.
(ושלא נדבר בכלל על הסלידה שעוברת בי בכל פעם שאתה מציץ למחשוף שלי. )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
