לשחרר מחסומים,
הנה, הגיע הזמן, אני לוקחת את הציפורן ומסמנת בדיו חלקים של נייר שמתמלאים בפיגמנט מיימי.
הנה, אני מסיימת את פיסת הדף ומניחה אותה בצד, אני אמורה להרגיש יותר טוב? לא במיוחד.
הנה, אני מרגישה ממוחזרת, הנה אני מרגישה משוחררת,
הנה אני לא מתקדמת, מרגישה שחזרתי אחורה, מתקדמת צעד אחד ושואפת אותו חזרה פנימה בסיגריה שאחרי הציור,
אני מרגישה בנוח, ואני מרגישה תחת ביקורת, ואני מרגישה בטחון שנבנה ומתערער,
רגעים בהם אני לא חושבת שאני צריכה להיות חלק מלכתחילה, אבל מרגישה לא בנוח כשמצהירים בפניי שאני לא רצויה בהם,
איך שהוא, כל משפט שמתחיל ב"אל תעלבי" מרגיש יותר מעליב מאשר היה נאמר בגובה העיניים.
ואולי זו רק אני הגחמתית, שלא אוהבת שזורקים לה נייר במאפרות, שלא מקבלת גחמות של אחרים אבל מקבלת הכל.
יום ארוך- מתסכל, מספק,
אני לא יודעת איזה מילים אני מחפשת,
אני לא מרגישה שאמצא אותן כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
