תהומות נפשיות וסולמות לשמיים מכלים את הימים האחרונים, סיגריות של אחרי ערביים אל תוך שמיים ישנים כבו על הרצפה מלאת החול שליד המשרד שלי, כדי להזכיר לי פתאום שלא משנה כמה אני אהיה למטה יכול להיות נמוך יותר,

סדנאות נקיות באיזורים ניטרליים כמעט, אבל לא באמת, שאני מעבירה במו ידיי לאוכלוסיות לא לחלוטין קלילות מעניקות תחושת סיפוק שלא ידעתי כמוה.
המשובים מעניקים לגב הזקוף תמיכה ראוייה.
ופתאום אני מרגישה שוב כאילו יש להכל משמעות.

המוטיבציה נחבטת בין קירות של צינוק בבית משוגעים, נתקעת בקירות מהטירוף וממשיכה מכורח ההנאה,
אני לא יודעת מה זה שהופך את השבועות האלה לרווי תהומות בלתי נלאים
אבל אני מרגישה כאילו עליתי על מתקן בפארק שעשועים שאני גם חווה בו הנאות צרופות, אבל לעתים הוא גם קצת עושה לי בחילה.

מי היה מאמין שיש בי את כל הדברים האלה שאומרים לי שיש בי
מי היה מאמין שאני אקבל תואר של כבוד בתחומים שהם כל כך שונים מהתחומים שלי

אני נדהמת מחדש איך שבפחות מ24 שעות אני יכולה לעבור מסכת רגשות כל כך מגוונת,
ועדיין לעמוד פה
ולקרוא להכל למידה.

להתיישב מול המראה ולהתחיל לקלף מעצמך שאריות זהות.

להוריד סממנים חברתיים, תרבותיים, אישיותיים,

כל מה שאת.

כל מה שהיית.

כל מה ששכחת.

לקלף את העור,

לקלף את הצללית האדומה מהעפעפיים המיובשות.

ללכת לישון.

כדי שתוכלי לקום כאדם המצופה ממך להיות.