כשהייתי ילדה בת 5 מעוטרת שיער מבוקבק ושמלות ורדרדות, כנראה שחלמתי על הגיל הזה, כמו כולן.

להיות בשיא החיים, עם מישהו שאוהב את הגרסא המבוגרת של אותה ילדה.

ללמוד, לעבוד, לרקוד, לצייר, אני חושבת שאלה היו החלומות שלי,

אני חושבת שבסך הכל, 

הילדה הקטנה שבתוכי לא- יותר- מדי- מאוכזבת.

אולי השתנו כמה פרמטרים לאורך הדרך, אולי אני בכלל כבר לא זוכרת אותה,

אולי השאיפות שלי לא היו כאלה גבוהות מלכתחילה,

אבל סך הכל, אני מאושרת.

הסיטואציה הזאת מתסכלת אותי, אני רוצה לחיות איתך ואני רוצה להיות מאושרת איתך, אני לא מצליחה להבין למה הדרך לשם צריכה להיות כל כך קשה, אנחנו מדברים על דינאמיות ומדברים על תקשורת, אבל הימים האחרונים הורגים אותי, בעלי הדירה שמצאנו לא בהכרח כאלה גרועים כמו שהפכנו אותם, אני מרגישה קצת כאילו צמחו להם קרניים בתוך הראש שלי, והכל רק מעצם העובדה שהחוזה שהם שלחו לנו כל כך לא תקשורתי.

אנחנו מדברים על פחדים ועל מיצוי ואני לא מרגישה שזה מה שמנהל את הקשר שלנו, אבל הם מתעופפים יותר מעל הראש,

אני רוצה להתעורר איתך כל בוקר, פתאום מפחדת שהנסיעות לתל אביב כל יום יהפכו אותך עייף ומתוסכל, מפחדת שפחד מניע רגשות קיצוניים, מפחדת שלפחד תהיה השפעה עלינו, 

(שום דבר לא מפחיד אותי כשאתה משרה עליי בטחון, שום דבר לא פוגע בי כשאתה איתי, אני לא דואגת כשאני מרגישה אותך, אני לא יודעת איך להתנהל ברוח הלחץ והפחדים)

אנחנו רחוקים מדיי, מתקשרים בקושי על עניינים לוגיסטיים שכולם על הזין שלי בתאכלס, כי לא אכפת לי לגור איתך בקופסת קרטון, ולא אכפת לי לגור איתך בשכונת מסוממים, ואני אשרוד גם עם עשרה מקקים ללילה עם כל הסבל שבדבר, כי איתך אני מרגישה בטוחה, ועם כמה שכייף לי לפנטז איתך על דירת פלאים, אני אהיה בסדר גם אם יהיה לנו סתם מקום שנקרא לו שלנו, אני לא אתנגד שנמצא את המקום המדהים ביותר עלי אדמות, אבל אין לי ספק שזו לא בהכרח הדירה הזאת, עם בעלי הדירות שיש להם קרניים.

ואולי הדהירה לגור ביחד לכאורה הופכת אותי לעיוורת, לאסקפיסטית, אני לא מנסה להתעלם מהמציאות, אני יודעת שהיא קיימת, אני האדם האחרון שיתעלם מקיומה, אני מכירה את הסטטיסטיקה, אני יודעת שזוגיות יכולה להגמר, אני לא רוצה להתעסק בזה, אני לא רוצה לקחת את זה במשוואה כרגע, אני רוצה אותך. ואני רוצה שיהיה לנו טוב, והקשיים האלה יכולים להיות רק מהמורות בדרך, 

הימים האלה מקמטים לי את הפנים, אני מרגישה את כאבי הראש בעבודה, את חוסר היכולת בלימודים, את המחשבה התמידית על איך וכמה ולמה, אני לא רוצה לחשוב, אני לא רוצה להתרעם, אני רוצה להצליח, אני רוצה לדעת, אני רוצה שתהיה לי את האפשרות להתפנות כבר מכל המחשבות האלה וכל ההתעסקות הזאת, נמאס לי לעבור דירה כל שנה, נמאס לי לחפש, נמאס לי מבעלי דירות, אני רוצה מקום שאני אוכל לקרוא לו שלי, או שלנו, רוצה מקום שנוכל להתנהל בסימביוזה, ושזה לא יפריע לאף אחד מסביב, ושזה יפרה ויעשיר אותנו,

זו לא דרישה גבוהה, אנחנו מסוגלים לזה, רק צריכים כמה קירות, אפילו לא חייבים להיות לבנים, את השאר נצליח לקמפל בצורה כזו או אחרת, כי זה אנחנו, ואנחנו יכולים, אז למה זה כל כך קשה?

אני לא מצליחה להתגבר על הקרומים מסביב לעניים, מושכת את עצמי בכח לקום, מוצאת את עצמי בעוד מחזור שינה, אני לא מצליחה להתיישב מול מעל מאה עמודי טקסט ולהתקדם משמעותית בקריאה, הכל מתערבב במחשבות, נראה שאני לא מסוגלת ללמוד, לא לפני משמרת, לא אחרי אחת, אני מוצאת את עצמי נלחמת בשיניים ולא מצליחה להפנים, תוהה איך אני אמורה ללמוד את שנה ב' בצורה הזאת, מצד שני, המנהלת שהבטחתי לה שאעשה את מאמצי כדי לעבוד יותר בשנה ב' עברה תפקיד, ולמנהלת הנוכחית אני לא ממהרת לעזור יותר מדיי, אז אולי אעשה עוד שנה כמו זו, ואמצא את עצמי הולכת לאיבוד כמו עכשיו במהלך סמסטר ב'. 

אני יודעת שיש לי את יום חמישי ללמוד באמת, יום אחד? בשביל מבחן שנכשלתי בו? אני בספק אם זה מה שיציל אותי, הדבר שמבאס אותי הכי הרבה היא העובדה שבמקום להנות מזמן סוף שבוע טהור עם בחור שאני מצליחה להתגעגע אליו כשאני יומיים בלעדיו אני אצטרך לשבת, כשהוא לצדי, ולהתייחס לעמודי הטקסט, שמעניינים אותי הרבה פחות, כי אני לא מצליחה אחרת. 

שיגיע כבר ה19 ליולי, ויאפשר לי כמה שבועות של חסד.