החלון הפתוח

במאורה לתוכה נדחק

קראה עין-אדומה לעור-מקומט.

הסכת לעין, אומרת בלי קול:

"נאג, עם המוות צא במחול!"

ראש בראש עין בעין,

(שמור על קור רוח, נאג.)

זה יגמר כשימות אחד מן השניים;

(בזמנך החופשי, נאג.)

סיבוב מול סיבוב ופיתול מול פיתול -

(ברח למחבוא, נאג.)

עוללתי למוות רחב-הצואר תעלול!

(בא אסונך, נאג!)

זה הסיפור על המלחמה שלחם לבדו ריקי-טיקי-טאבי, בחדרי האמבטיה של הבונגלו הגדול במחנה הצבאי בסאגוולי אשר בהודו הבריטית. דארזי, ציפור החייטים, עזרה לו, וצ'וצו'נדרה, עכבר המושק, שלעולם אינו הולך במרכז החדר אלא נצמד תמיד לקירות, ייעץ לו עצות; אבל ריקי-טיקי היה זה שנלחם באמת.

הוא היה מונגוז, נמיה הדומה מעט לחתול בפרוותה ובזנבה, אך מזכירה יותר סמור בצורת ראשה ובהתנהגותה. עיניו וקצה אפו חסר המנוחה היו ורודים; והוא היה יכול לגרד כל מקום בגופו בכל אחת מהכפות, קדמית או אחורית, בה רצה להשתמש; הוא היה יכול לנפח את פרוות זנבו עד שתהיה דומה למברשת לניקוי בקבוקים, וזעקת הקרב שלו, כאשר נחפז בעשב הגבוה, היתה: 'ריק-טיק-טיקי-טיקי- צ'ק!'

יום אחד, סחף אותו שטפון קיץ מן המאורה בה חי עם אביו ואמו, והביאו, בועט ומצייץ, לתעלה שבצד הדרך. הוא מצא כמה אניצי עשב צפים שם, ונאחז בהם עד שאבדו חושיו. כששב לתחיה, שכב בשמש הלוהטת באמצע שביל הגן, מרופש מאוד באמת, וילד קטן אמר: "הנה מונגוז מת. בואו נקבור אותו."

"לא," אמרה אמו; "בוא ניקח אותו ונייבש אותו. אולי הוא לא באמת מת."

הם לקחו אותו לתוך הבית, ואיש גדול הרים אותו בין האצבע לאגודל, ואמר שהוא לא מת אבל חנוק למחצה; אז הם עטפו אותו בפלאנל, וחיממו אותו, והוא פקח עיניים והתעטש.

"עכשיו," אמר האיש הגדול (שהיה אנגלי שעבר זה עתה לגור עם משפחתו בבונגלו); "אל תפחידו אותו, ונראה מה הוא יעשה."

להפחיד מונגוז זה הדבר הכי קשה בעולם, כי מזנבו ועד קצה אפו הוא אכול כולו סקרנות. סיסמתה של כל משפחת המונגוזים היא, 'רוץ ותבדוק מה זה'; וריקי-טיקי היה מונגוז אמיתי. הוא הסתכל בפלאנל, החליט שאינו טוב למאכל, רץ סביב השולחן, התיישב ליישר את פרוותו, התגרד, וקפץ על כתפו של הילד הקטן.

"לא, טדי, אל תפחד," אמר אביו. "ככה הוא מתיידד."

"אאוצ'! הוא מדגדג לי מתחת לסנטר," אמר טדי.

ריקי-טיקי הסתכל למטה, ברווח בין הצוארון של הילד ובין צוארו, ריחרח באוזנו ומצא את דרכו מטה לריצפה, שם ישב וחיכך את חוטמו.

"אלוהים אדירים," אמרה אמו של טדי, "וזוהי חית בר! אני מניחה שהוא כל כך מאולף כי היינו נחמדים אליו."

"כל המונגוזים כאלה," אמר בעלה. "אם טדי לא ירים אותו מהזנב, או ינסה לכלוא אותו בכלוב, הוא ירוץ החוצה ופנימה כל היום. בואו ניתן לו משהו לאכול."

הם נתנו לו חתיכה קטנה של בשר חי. ריקי-טיקי אהב את זה לאין שיעור, וכשגמר הלך למרפסת וישב שם בשמש והתפיח את פרוותו כדי שתתייבש עד השורשים. ואז הוא הרגיש יותר טוב.

"יש עוד דברים שצריך לגלות בבית הזה," אמר לעצמו, "יותר משכל בני המשפחה שלי מסוגלים לגלות כל החיים שלהם. ברור שאני צריך להשאר ולגלות אותם."

הוא העביר את כל היום בשיטוטים בבית. הוא הטביע את עצמו כמעט באמבטיות, תחב את אפו בדיו על שולחן הכתיבה, וכווה אותו באש הסיגר של האיש הגדול, כי הוא טיפס לחיקו של האיש לראות איך הוא כותב. כששקעה השמש רץ לחדר הילדים של טדי לראות איך מדליקים את מנורות הנפט, וכשטדי שכב במיטה ריקי-טיקי טיפס גם הוא לתוכה; אבל הוא היה בן זוג מאוד חסר מנוחה לשינה, כי הוא היה חייב לקום ולבדוק כל רעש במשך הלילה, ולגלות מה גרם לו. אמא של טדי ואבא שלו נכנסו, לפני השינה, להסתכל על הילד שלהם, וריקי-טיקי היה ער על הכרית.

"זה לא מוצא חן בעיני," אמרה אמא של טדי; "הוא עלול לנשוך את הילד."

"הוא לא יעשה דבר כזה," אמר האבא. "טדי בטוח יותר עם חית הפרא הקטנה הזאת משהיה בטוח אילו היה שומר עליו כלב צייד. אם נחש ייכנס לחדר הילדים עכשיו-"

אבל אמא של טדי לא רצתה לחשוב על דבר כל כך נורא.

מוקדם בבוקר הגיע ריקי-טיקי לארוחת בוקר מוקדמת במרפסת רכוב על כתפו של טדי, והם נתנו לו בננה וקצת ביצה קשה; הוא ישב על ברכי כולם בזה אחר זה, כי כל מונגוז-מחונך-היטב מקווה תמיד להגיע להיות מונגוז מבויית יום אחד, עם חדרים להתרוצץ בהם, ואמא של ריקי-טיקי (היא גרה פעם בבית של הגנרל בסאגוולי) הקפידה להסביר לריקי איך להתנהג אם יפגוש בני אדם לבנים.

ואז ריקי-טיקי יצא לגן לראות מה יש לראות. זה היה גן גדול, מעובד רק בחלקו, עם שיחי שושנים גדולים כבתי קיץ, עצי ליים ותפוז, קני במבוק צפופים, וסבך עשב גבוה. ריקי-טיקי ליקק את שפתיו. "זה איזור צייד יוצא מן הכלל," אמר, וזנבו הפך מעט מברשתי למחשבה, והוא רץ הלוך ושוב בגן, מרחרח פה ושם עד ששמע קולות מלאי צער מתוך שיח קוצני.

זה היה דארזי, ציפור החייטים, ואשתו. הם בנו קן יפהפה בכך שהצמידו שני עלים גדולים יחד ותפרו את קצותיהם זה לזה בסיבים, ואת החלל שנוצר מילאו בכותנה ומוך. הקן התנודד אנה ואנה, כשישבו על שפתו ובכו.

"מה קרה?" שאל ריקי-טיקי.

"אנחנו אומללים מאוד," אמר דארזי. "אחד מהתינוקות שלנו נפל אתמול מהקן, ונאג אכל אותו."

"המ!" אמר ריקי-טיקי, "זה עצוב מאוד - אבל אני זר פה. מי זה נאג?"

דארזי ואשתו רק השתוחחו לתוך קינם בלי לענות, כי מהעשב הצפוף לרגלי השיח נשמעה לחישה נמוכה – צליל איום וקר שגרם לריקי-טיקי לקפוץ חצי מטר שלם לאחור. ואז, סנטימטר אחר סנטימטר, עלו מתוך העשב ראשו וצעיפו של נאג, הקוברה השחורה הגדולה, ואורכו היה מטר וחצי מלשון עד זנב. כשהרים שליש מגופו מן האדמה, נותר בשיווי משקל מתנודד כפקעת סביון המתאזנת ברוח, ואז הסתכל בריקי-טיקי בעיני הנחש המרושעות שהבעתן לא משתנה לעולם, ולא משנה על מה הנחש חושב.

"מי זה נאג?" הוא אמר. "אני נאג. האל הגדול בראהמה הותיר את חותמו בכל בני עמנו כשהקוברה הראשונה פרשה את צעיפה להגן על בראהמה מן השמש כשישן. תסתכל, ותפחד!"

הוא פרש את צוארו יותר מאי פעם, וריקי-טיקי ראה את תבנית המשקפיים על צידו האחורי שנראתה בדיוק כמו חלק הטבעת במנעול וו וטבעת. לרגע הוא פחד; אבל זה בלתי אפשרי עבור מונגוז להשאר מפוחד לזמן כלשהו, ולמרות שריקי-טיקי מעולם לא פגש קוברה חיה קודם, אמו האכילה אותו בקוברות מתות, והוא ידע שכל עניינם של מונגוזים מבוגרים בחיים הוא מאבק בנחשים ואכילתם. גם נאג ידע את זה, ובתחתית ליבו הקר הוא פחד.

"ובכן," אמר ריקי-טיקי, וזנבו התחיל שוב להתנפח, "עם או בלי קישוטים על הצואר, אתה חושב שמותר לך לאכול גוזלים מהקן?"

נאג הרהר לעצמו, והביט בתנועה הזעירה והבלתי מורגשת בעשב מאחורי ריקי-טיקי. הוא ידע שמונגוזים בגן משמעותם מוות, במוקדם או במאוחר, לו ולמשפחתו, אבל רצה להסיח את דעתו של ריקי-טיקי. כך שהוא הניח לראשו ליפול מעט, והשעין אותו על צד אחד.

"בוא נדבר," הוא אמר. "אתה אוכל ביצים. למה שאני לא אוכל ציפורים?"

"מאחורייך! תסתכל אחורה!" זימר דארזי.

ריקי-טיקי ידע שאסור לו לבזבז זמן ולבהות. הוא קפץ באוויר גבוה ככל שיכול, וממש מתחתיו חלף בשריקה ראשה של נאגאינה, אשתו המרושעת של נאג. היא הזדחלה מאחוריו כשדיבר, כדי לחסל אותו; והוא שמע את ליחשושה הפראי כשהמכה החטיאה. הוא נחת כמעט לרוחב גבה, ואם היה מונגוז מבוגר היה יודע שזה הזמן לשבור את הגב בנשיכה אחת; אבל הוא חשש ממכת הנגד המצליפה של הקוברה. הוא נשך, למעשה, אבל לא נשך מספיק זמן, ואז התרחק בקפיצה מהזנב המתנופף, מותיר את נאגאינה פצועה וזועמת.

"דארזי מרושע, מרושע!" אמר נאג, מצליף גבוה ככל שיכול היה להגיע לכיוון הקן בשיח הקוצני; אבל דארזי בנה אותו כך שנחשים לא יוכלו להגיע אליו, והוא רק התנודד.

ריקי-טיקי חש בעיניו הופכות אדומות ולוהטות (כשעיניו של מונגוז הופכות אדומות, הוא כועס), והתיישב לאחור על זנבו ורגליו האחוריות כמו קנגרו קטן, והסתכל סביבו, ופטפט בזעם. אבל נאג ונאגאינה נעלמו לתוך העשב. כשנחש מחטיא מכה, הוא לעולם אינו אומר דבר, או נותן סימן כלשהו מה בכוונתו לעשות. ריקי-טיקי לא רצה לעקוב אחריהם, שכן לא היה בטוח שיוכל להתגבר על שני נחשים יחד. לכן רץ אל שביל החצץ ליד הבית, והתיישב לחשוב. זה היה עניין רציני עבורו.

אם תקראו ספרי טבע ישנים, תגלו שכתוב שם שכאשר מונגוז נלחם בנחש והנחש מכיש אותו, הוא רץ ומוצא עשב מיוחד שמרפא אותו. זה לא נכון. הניצחון הוא רק עניין של עין מהירה ורגליים מהירות – הכשת נחש כנגד קפיצת מונגוז – ובגלל שתנועת הנחש מהירה עד כדי כך ששום עין לא יכולה לעקוב אחריה, תנועת המונגוז מופלאה אפילו יותר מאם מדובר היה באמת בעשב קסום. ריקי-טיקי ידע שהוא מונגוז צעיר, וזה גרם לו להיות אפילו עוד יותר מרוצה מן המחשבה שעלה בידו להמלט מהכשה מאחור. זה גרם לו לבטוח בעצמו וכשטדי הגיע בריצה במורד השביל, ריקי-טיקי היה מוכן לליטופים.

אבל ממש כאשר נעצר טדי, משהו רשרש מעט בעפר, וקול קטנטן אמר: "היזהרו! אני המוות!" זה היה קאראיט, הנחשון החום והמאובק שנח כחפצו על האדמה המאובקת; והכשתו מסוכנת כמו זו של הקוברה. אבל הוא כל כך קטן שאף אחד לא מחשיב אותו, וכך יוצא שהוא גורם יותר נזק לבני האדם.

עיניו של ריקי-טיקי התנוצצו שוב באדום, והוא ריקד אל קאראיט בתנועה ייחודית, מתנודדת ומיטלטלת, שירש ממשפחתו. זה נראה מאוד מצחיק, אבל היתה זו דהירה כה מאוזנת שיכולת לזנק ממנה לכל זוית שרצית; וכאשר מתעסקים עם נחשים, זה יתרון. ריקי-טיקי לא ידע זאת, אך מעשהו היה מסוכן בהרבה מן המלחמה בנאג, כי קאראיט כה קטן, ויכול להסתובב כל כך מהר, עד שאם לא ינשוך אותו ריקי קרוב לאחורי ראשו, יספוג הכשת-נגד בעין או בשפתיים. אבל ריקי לא ידע את זה: עיניו היו אדומות כליל, והוא נע לפנים ולאחור, מחפש נקודת אחיזה טובה. קאראיט התקיף. ריקי זינק הצידה וניסה להסתער, אך הראש הקטן המרושע והמאובק הצליף כפסע מכתפו, והיה עליו לקפוץ מעל לנחש, שראשו עקב מקרוב אחרי עקביו.

טדי צעק אל הבית: "אוה, תסתכלו בזה! המונגוז שלנו הורג נחש!'; וריקי-טיקי שמע את אמו של טדי צורחת. אביו רץ החוצה ומקל בידו, אבל עד שהגיע לשם, קאראיט זינק פעם אחת רחוק מדי, וריקי-טיקי קיפץ, נוחת על צואר הנחש, השפיל את ראשו בין רגליו הקדמיות, נשך גבוה בצואר ככל שהצליח להחזיק, והתגלגל הצידה. הנשיכה שיתקה את קאראיט, וריקי-טיקי התכונן בדיוק לאכול אותו ולהתחיל בזנב, כפי שמשפחתו נהגה לעשות בארוחות הערב, אבל אז נזכר שסעודה מלאה מאיטה את המונגוז, ואם ברצונו לשמור את כל כוחו ומהירותו מוכנים לשעת הצורך, עליו להשאר רזה.

הוא הלך לעשות אמבט-אבק מתחת לשיחים, בזמן שאבא של טדי הכה בנחש המת. "מה התועלת בזה?" חשב ריקי-טיקי. "אני כבר סידרתי את העניין"; ואז אמא של טדי הרימה אותו מן האבק וחיבקה אותו, בוכה כאילו הוא הציל את טדי ממוות, ואבא של טדי אומר שהוא היה ההשגחה העליונה, וטדי מביט בעיניים גדולות ומפוחדות. ריקי-טיקי היה די משועשע מכל המהומה, שכמובן לא הבין. אמא של טדי היתה יכולה באותה מידה ללטף את טדי כי שיחק בחול. ריקי נהנה מעצמו מאוד.

בלילה, בארוחת הערב, הולך לכאן ולשם בין כוסות היין על השולחן, יכול היה לזלול פי שלוש מיכולת הקיבול שלו מאכלים טעימים; אבל הוא זכר את נאג ואת נאגאינה, ולמרות שהיה נעים מאוד להיות מלוטף ומלוטף בידי אמא של טדי, ולשבת על הכתף של טדי, עיניו הפכו אדומות מדי פעם, והוא היה משמיע את קריאת הקרב הארוכה שלו, 'ריק-טיק-טיקי-טיקי-צ'ק!"

טדי לקח אותו למיטה, והתעקש שריקי-טיקי יישן תחת סנטרו. ריקי-טיקי היה מחונך יפה מכדי שינשוך או ישרוט, אבל מייד כשנרדם טדי יצא לטיול לילי בבית, ובחושך נתקל בצ'וצ'ונדרה, עכבר-מושק, שהתגנב צמוד לקיר. צ'וצ'ונדרה הוא חיה קטנה ושבורת לב. הוא מיילל ומצייץ כל הלילה, בנסיון לגמור אומר לרוץ למרכז החדר, אבל לעולם אינו מגיע לשם.

"אל תהרוג אותי," אמר צ'וצ'ונדרה, כמעט מתייפח. "ריקי-טיקי, אל תהרוג אותי."

"אתה חושב שקוטל-נחשים הורג עכברי מושק?" אמר ריקי-טיקי בלעג.

"אלה שהורגים נחשים נהרגים בידי נחשים," אמר צ'וצ'ונדרה, ויגונו עז מאי פעם. "איך אני יכול להיות בטוח שנאג לא יטעה ויחשוב שאני אתה, באיזה לילה אפל?"

"אין שום סכנה," אמר ריקי-טיקי; "אבל נאג נמצא בגן, ואני יודע שאתה לא יוצא לשם."

"דודני צ'ואה, העכברוש, אמר לי—" אמר צ'וצ'ונדרה, ואז הפסיק.

"אמר לך מה?"

"ששש! נאג נמצא בכל מקום, ריקי-טיקי. היית צריך לדבר עם צ'ואה בגן."

"לא דיברתי—אז אתה חייב לספר לי. מהר, צ'וצ'ונדרה, או שאנשוך אותך!"

צ'וצ'ונדרה התיישב ובכה עד שדמעות זלגו משפמותיו. "אני איש מאוד מסכן," התייפח. "לעולם איני מצליח לאזור אומץ ולרוץ למרכז החדר. ששש! אסור לי להגיד לך שום דבר. אתה לא שומע, ריקי-טיקי?"

ריקי טיקי האזין. הבית היה שקט ודומם, אבל הוא חשב שביכולתו לשמוע את צליל השרוט-שרוט הקלוש ביותר בעולם—קול קלוש כמו זה שמשמיעה צרעה המהלכת על זגוגית חלון—שריטתם היבשה של קשקשי נחש על לבנים.

"זה נאג או נאגאינה," אמר לעצמו, "זוחלים לחור הניקוז של חדר האמבט. אתה צודק, צ'וצ'ונדרה; הייתי צריך לדבר עם צ'ואה."

הוא התגנב לחדר האמבטיה של טדי, אבל לא היה שם כלום, ואז לחדר האמבטיה של אמא של טדי. בתחתית קיר הגבס החלק היתה לבנה שהוזחה כדי לנקז את המים, וכשריקי-טיקי התגנב פנימה לצד מבנה הלבנים בו הונח האמבט, שמע את נאג ונאגאינה מתלחשים בחוץ באור הירח.

"כשכבר לא יהיו אנשים בבית," אמרה נאגאינה לבעלה, "הוא יהיה חייב ללכת מפה, והגן יהיה שוב שלנו. היכנס בשקט, וזכור שאת האיש הגדול שהרג את קאראיט צריך לנשוך ראשון. ואז תצא ותגיד לי, ונלך לצוד את ריקי-טיקי ביחד."

"אבל את בטוחה שנרוויח משהו בזה שנהרוג את בני האדם?" אמר נאג.

"נרוויח הכל. כשלא היו בני אדם בבונגלו, היה לנו מונגוז בגינה? כל זמן שהבונגלו ריק, אנחנו מלך הגן ומלכתו; וזכור שכשיבקעו הביצים שלנו בערוגת המלון (מה שעשוי לקרות כבר מחר), ילדינו יזדקקו למרחב ולשלווה."

"לא חשבתי על זה," אמר נאג. "אני אלך, אבל אין שום צורך שנצוד את ריקי-טיקי אחר כך. אני אהרוג את האיש הגדול ואת אשתו, ואת הילד אם אוכל, ואסתלק בשקט. ואז הבונגלו יהיה ריק, וריקי-טיקי ילך מכאן."

ריקי-טיקי רטט כולו מזעם ושנאה כששמע זאת, ואז הופיע ראשו של נאג בחור הניקוז, ובעקבותיו מלוא המטר ומחצית המטר של גופו הקר. כועס כפי שהיה, ריקי-טיקי פחד מאוד שראה את גודלה של הקוברה הענקית. נאג פיתל עצמו מעלה, הרים את ראשו, והסתכל בחדר האמבטיה בחשיכה, וריקי ראה את עיניו בורקות.

"עכשיו, אם אהרוג אותו כאן, נאגאינה תדע; ואם אלחם עמו על הרצפה הפתוחה, הסיכויים הם לטובתו. מה אעשה?" אמר ריקי-טיקי-טאבי.

נאג התפתל אנה ואנה, ואז ריקי-טיקי שמע אותו שותה מכד המים הגדול בו השתמשו למילוי האמבט. "זה טוב," אמר הנחש. "עכשיו, כשקאראיט נהרג, לאיש הגדול היה מקל. יכול להיות שיש לו עדיין את המקל, אבל כשיבוא להתאמבט בבוקר לא יהיה לו מקל. אחכה לו כאן עד שיבוא. נאגאינה—את שומעת אותי?—אחכה כאן בקרירות עד הבוקר."

לא היתה כל תשובה מבחוץ, כך שריקי-טיקי ידע שנאגאינה הסתלקה. נאג פיתל עצמו למטה, פיתול אחרי פיתול, סביב תחתית כד המים, וריקי-טיקי נותר דומם כמוות. מקץ שעה החל לנוע, שריר אחרי שריר, לכיוון הכד. נאג ישן, וריקי-טיקי הביט בגבו הגדול, תוהה איפה יהיה המקום הטוב ביותר לאחוז בו היטב. "אם לא אשבור את גבו בקפיצה ראשונה," אמר ריקי, "הוא יכול עדיין להלחם; והוא ילחם—אוה, ריקי!" הוא הביט בעובי הגוף מתחת לצעיף, אבל זה היה יותר מדי בשבילו; ונשיכה ליד הזנב רק תגרום לנאג להשתולל בפראות.

"זה חייב להיות הראש," אמר לעצמו לבסוף; "הראש מעל לצעיף; וכשהגעתי לשם, אסור לי להרפות."

ואז הוא זינק. הראש היה מרוחק מעט מן הכד, מתחת לקימורו; ואז, כששיניו נפגשו, השעין ריקי את גבו כנגד קמרון החרס האדום, כך שראשו ידחף מטה. זה העניק לו יתרון של שניה אחת בלבד, אותו ניצל במלואו. ואז הוטח אנה ואנה כמו עכברוש שכלב מטלטל אותו—אנה ואנה על הרצפה, מעלה מטה, וסביב סביב במעגלים גדולים; אבל עיניו היו אדומות, והוא החזיק מעמד כשהנחש הצליף כשוט כרכרה על הרצפה, הופך את תרווד הפח וקערית הסבון והמברשת, והולם בצידי הפח של האמבט. הוא הידק את שיניו עוד ועוד, שכן היה כבר בטוח שיוטח עד מוות, ולמען כבוד משפחתו, העדיף שימצאו אותו כששיניו נעולות. הוא היה מסוחרר, כאב לו, והוא חש שהטלטול עומד לשבור אותו לחתיכות כאשר משהו התנפץ כרעם ממרום ממש מאחוריו; רוח חמה הפילה אותו ארצה, נטול חושים, ואש אדומה צרבה את פרוותו. האיש הגדול התעורר מהרעש, וירה משני קני רובה הציד שלו בנאג ממש מתחת לצואר.

ריקי-טיקי הותיר את עיניו עצומות, שכן היה בטוח למדי עכשיו שכבר מת; אבל הראש לא נע, והאיש הגדול הרים אותו ואמר: "זה שוב המונגוז, אליס; הבחור הקטן הציל הפעם את חיינו"; ואז אמא של טדי נכנסה ופניה לבנים מאוד, וראתה מה נשאר מנאג, וריקי-טיקי גרר עצמו לחדר השינה של טדי ובילה מחצית משארית הלילה בכך שטילטל עצמו בעדינות, כדי לגלות אם באמת נשבר לארבעים חתיכות, כפי שנדמה היה לו.

כשבא הבוקר הוא היה נוקשה מאוד, אבל מרוצה למדי ממעשיו. "עכשיו אני צריך להסתדר עם נאגאינה, והיא תהיה גרועה יותר מחמישה נאגים, ואין לדעת מתי הביצים שדיברה עליהם יבקעו. אלוהים! אני חייב ללכת לפגוש את דארזי," הוא אמר.

בלי להמתין לארוחת הבוקר, ריקי-טיקי רץ לשיח הקוצני, מקום בו דארזי שר שיר ניצחון במלוא קולו. החדשות על מות נאג סבבו בכל הגן, שכן השרת השליך את גופתו בתל הפסולת.

"אוה, גוש נוצות מטופש שכמותך!" אמר ריקי-טיקי בכעס. "עכשיו הזמן לשיר?"

"נאג מת—הוא מת—הוא מת!" שר דארזי. "ריקי-טיקי האמיץ תפס אותו בראשו והחזיק בחוזקה. האיש הגדול הביא את מקל-הרעם, ונאג נשבר לשניים! הוא לעולם לא יאכל את התינוקות שלי שוב."

"כל זה נכון אמנם; אבל איפה נאגאינה?" שאל ריקי-טיקי, מביט סביבו בזהירות.

"נאגאינה באה לחור הניקוז של חדר האמבט וקראה לנאג," המשיך דארזי; "ונאג יצא על קצה מקל השרת הרים אותו על קצה המקל וזרק אותו על תל הפסולת. הבה נשיר על ריקי-טיקי הגדול, אדום העין!" ודארזי שר מלוא גרונו.

"אם אוכל להגיע לקינך, אגלגל את כל התינוקות שלך החוצה!" אמר ריקי-טיקי. "אתה לא יודע מתי לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון. אתה בטוח למדי שם למעלה בקן, אבל זו מלחמה בשבילי כאן למטה. תפסיק לשיר לרגע, דארזי."

"למען ריקי-טיקי הגדול והיפהפה אני אפסיק," אמר דארזי. "מה תרצה, הו קוטלו של נאג האיום?"

"איפה נאגאינה, בפעם השלישית?"

"על תל הפסולת שליד האורוות, מקוננת על נאג. גדול הוא ריקי טיקי בשיניו הלבנות."

"לעזאזל שיני הלבנות! שמעת פעם היכן היא מחביאה את ביציה?"

"ליד ערוגת המלון, בצד הקרוב לחומת הגן, במקום בו מכה השמש כל היום כמעט. היא החביאה אותן שם כבר לפני שבועות."

"ולא עלה בדעתך שכדאי לספר לי? הצד שקרוב לחומה, אתה אומר?"

"ריקי טיקי, אתה לא מתכוון לאכול את הביצים שלה?"

"לא בדיוק לאכול; לא. דארזי, אם יש לך טיפה שכל אתה תעוף לאורוות ותעמיד פנים שהכנף שלך שבורה, ותניח לנאגאינה לרדוף אחריך לשיח הזה. אני חייב להגיע לערוגת המלון, ואם אלך לשם עכשיו היא תראה אותי."

דארזי היה בחור קטן עם מוח-נוצה שמעולם לא הצליח לשמור בראשו יותר מרעיון אחד בכל פעם; ורק בגלל שידע שילדיה של נאגאינה נולדים בביצים כמו אלה שלו, לא חשב בהתחלה שהוגן להרגם. אבל אשתו היתה ציפור נבונה, וידעה שביצי קוברה משמעותן קוברות צעירות מקץ זמן מה; כך שהיא עפה מקינה, הניחה לדארזי לשמור על התינוקות חמימים, ולהמשיך בשירו על מות נאג. דארזי דמה מאוד לאדם מבחינות מסויימות.

היא התרוצצה מול נאגאינה ליד תל הפסולת, וזעקה: "אוה, הכנף שלי שבורה! הילד מהבית זרק עלי אבן ושבר אותה." ואז התרוצצה באופן נואש אף יותר.

נאגאינה הרימה את ראשה וליחששה: "את הזהרת את ריקי-טיקי כשכמעט הצלחתי להורגו. באמת ובתמים, בחרת לך מקום רע לצלוע בו." והיא נעה לכיוון אשתו של דארזי, מחליקה על האבק.

"הילד שבר אותה באבן!" צווחה אשתו של דארזי.

"ובכן, אולי ינחם אותך לדעת, כשתמותי, שאני מתכוונת לחסל את החשבון עם הילד. בעלי שכב על תל האשפה הבוקר, אבל לפני שירד הערב הילד שבבית ישכב בדממה גמורה. מה הטעם לברוח? ברור שאתפוס אותך. טיפשה קטנה, תסתכלי עלי!"

אשתו של דארזי לא היתה טיפשה דיה לעשות את זה, שכן ציפור המביטה בעיניו של נחש הופכת נפחדת כל כך עד שאינה יכולה לזוז. אשתו של דארזי צלעה הלאה, שורקת ביגון, ולעולם לא מתרוממת מהאדמה, ונאגאינה האיצה את זחילתה.

ריקי-טיקי שמע אותן במעלה השביל מן האורוות, ואז רץ לקצה ערוגת המלון ליד הגדר. שם, במצע הקש החם ליד המלונים, מוסתרות בערמומיות רבה, מצא עשרים וחמש ביצים, בערך בגודל ביצי חוגלה, אבל במקום קליפה היו עטויות עור לבנבן.

"לא הקדמתי אפילו ביום אחד," הוא אמר; שכן יכול היה לראות את תינוקות הקוברה מפותלים בתוך העור, וידע שמייד כשיבקעו יוכלו להרוג אדם או מונגוז. הוא נשך את חלקן העליון של הביצים מהר ככל שיכול, מקפיד למעוך את הקוברות הצעירות, והופך את מצע הקש מדי פעם לודא שלא החמיץ אף אחת. לבסוף נותרו רק שלוש ביצים, וריקי-טיקי התחיל לגחך לעצמו, כששמע את אשתו של דארזי צורחת:

"ריקי-טיקי, הובלתי את נאגאינה לכיוון הבית, והיא נכנסה למרפסת, ו—אוה, בוא מהר—היא מתכוונת לרצוח!"

ריקי-טיקי מעך שתי ביצים, התגלגל במורד ערוגת המלון עם הביצה האחרונה בפיו, ואץ למרפסת, רגליו מכות באדמה במלוא כוחן. טדי ואמו ואביו ישבו שם לארוחת בוקר מוקדמת; אבל ריקי טיקי ראה שאינם אוכלים דבר. הם ישבו דוממים כאבן, ופניהם לבנות. נאגאינה היתה מפותלת על המחצלת ליד כסאו של טדי, במרחק הכשה נוח מרגלו החשופה של טדי, ונעה אנה ואנה מזמרת שיר ניצחון.

"בנו של האיש הגדול שקטל את נאג," היא ליחששה, "אל תזוז. אני לא מוכנה עדיין. חכה מעט. שבו דום במקומכם, כל השלושה. אם תזוזו אכיש, ואם לא תזוזו אכיש. אוה, בני אדם טיפשים, שהרגו את נאג שלי!"

עיניו של טדי היו נעולות על אביו, ואביו יכול היה רק ללחוש: "שב בשקט, טדי. אסור לך לזוז. טדי, אל תזוז."

ואז ריקי-טיקי הופיע וקרא: "הסתובבי, נאגאינה; הסתובבי והלחמי!"

"כל דבר בעיתו," היא אמרה, בלי להזיז את עיניה. "מייד איישב איתך את החשבון. הבט בחבריך, ריקי-טיקי. הם דוממים ולבנים; הם פוחדים. הם לא מעיזים לזוז, ואם תעשה עוד צעד אכיש."

"הביטי בביצים שלך," אמר ריקי-טיקי, "בערוגת המלון ליד הגדר. לכי ותסתכלי, נאגאינה."

הנחשית הגדולה פנתה למחצה, וראתה את הביצה על המרפסת. "א-הה! תן לי אותה." היא אמרה.

ריקי-טיקי הניח את כפותיו משני צידי הביצה, ועיניו היו אדומות-כדם. "כמה עולה ביצת נחש? מה מחירה של קוברה צעירה? של קוברה מלכותית צעירה? של האחרונה—האחרונה מכולן? הנמלים אוכלות את כל השאר ליד ערוגת המלון."

נאגאינה פנתה לגמרי, שוכחת הכל בשל הביצה האחת; וריקי-טיקי ראה את אביו של טדי שולח יד גדולה אחת, תופס את טדי בכתפו, וגורר אותו מעבר לשולחן הקטן עם ספלי התה, בטוח ומחוץ לטווח השגתה של נאגאינה.

"סידרו אותה! סידרו! סידרו! ריק-טק-טק!" גיחך ריקי-טיקי. "הילד בטוח, וזה הייתי אני-אני-אני שתפס את נאג בצעיפו אתמול בלילה בחדר האמבטיה." ואז התחיל לקפץ מעלה-מטה, בכל ארבע הרגליים, ראשו קרוב לרצפה. "הוא הטיח אותי אנה ואנה, אבל לא הצליח לנער אותי. הוא מת לפני שהאיש הגדול פוצץ אותו לשתיים. אני עשיתי את זה. ריקי-טיקי-טק-טק! בואי אם כן, נאגאינה. בואי ותילחמי איתי. לא תישארי אלמנה הרבה זמן."

נאגאינה ראתה שהחמיצה את הסיכוי האחרון להרוג את טדי, והביצה נחה בין כפותיו של ריקי-טיקי. "תן לי את הביצה, ריקי-טיקי. תן לי את הביצה האחרונה שלי, ואני אסתלק ולעולם לא אחזור," היא אמרה, מנמיכה את צעיפה.

"כן, את תסתלקי, ולעולם לא תחזרי; כי את הולכת לתל הפסולת עם נאג. הילחמי, אלמנה! האיש הגדול הלך להביא את רובהו! הילחמי!"

ריקי-טיקי דילג סביב נאגאינה, נשמר להשאר מחוץ לטווח הכשתה, עיניו הקטנות כגחלים לוחשות. נאגאינה השתלטה על עצמה, ונורתה לעברו. ריקי-טיקי קפץ למעלה ולאחור. שוב ושוב ושוב היא הכישה, ובכל פעם הכה ראשה בום במחצלת רצפת המרפסת, והיא פיתלה ודרכה את גופה מחדש כקפיץ שעון. ואז ריקי-טיקי רקד במעגל, מנסה להגיע מאחוריה, ונאגאינה פנתה לשמור את ראשה מול שלו, כך שצליל זנבה על המחצלת נשמע כעלים יבשים שמעיפה הרוח.

הוא שכח את הביצה. היא נותרה במרפסת, ונאגאינה התקרבה אליה יותר ויותר, עד שלבסוף, כשריקי-טיקי שאף אוויר, תפסה אותה בפיה, פנתה למדרגות המרפסת, והתעופפה כחץ במורד השביל, וריקי-טיקי בעקבותיה. כשקוברה נסה על נפשה, היא נעה כשוט המצליף על צואר סוס.

ריקי-טיקי ידע שהוא חייב לתפוס אותה, או שהצרות יתחילו מחדש. היא פנתה היישר לעשב הגבוה ליד השיח הקוצני, וכשרץ שמע ריקי-טיקי את דארזי עדיין שר את שיר הנצחון הקטן והמטופש שלו. אבל אשתו של דארזי היתה חכמה יותר. היא עפה מקינה כשנאגאינה עברה, ונופפה בכנפיה ליד ראשה. אם דארזי היה עוזר היה ביכולתם אולי להטותה מנתיבה; אבל נאגאינה רק השפילה את צעיפה והמשיכה בדרכה. ועדיין, העיכוב הרגעי הניח לריקי-טיקי להשיגה, וכשצללה לתוך חור העכברושים בו גרו היא ונאג, שיניו הלבנות והקטנות היו הדוקות סביב זנבה, והוא נכנס איתה פנימה—ורק מונגוזים מעטים מאוד, לא משנה כמה חכמים ומבוגרים היו, רצו לעקוב אחרי קוברה לתוך מאורתה.

היה חשוך במאורה; וריקי-טיקי לא ידע מתי תתרחב ותניח לנאגאינה לפנות ולהכות בו. הוא אחז בה בפראות, ובעט ברגליו בנסיון לבלום את החלקתו במורד האדמה החמה, הלחה.

ואז העשב בפי המאורה דמם, ודארזי אמר: "הכל נגמר עם ריקי-טיקי! עלינו לשיר את שיר-המוות שלו. ריקי-טיקי האמיץ מת! כי נאגאינה בודאי הרגה אותו מתחת לאדמה."

אז הוא שר שיר מלא יגון שהמציא בהשראת הרגע, וממש כאשר הגיע לחלקו הנוגע ללב ביותר רטט העשב שוב, וריקי-טיקי, מכוסה עפר, גרר את עצמו החוצה מהמאורה רגל אחרי רגל, מלקק את שפמותיו. דארזי הפסיק בצעקה קלה. "הכל נגמר," אמר ריקי. "האלמנה לעולם לא תצא שוב." והנמלים האדומות שחיו בין גבעולי העשב שמעו אותו, והתחילו לפסוע בסך בזו אחר זו לראות אם אמת דיבר.

ריקי-טיקי התכרבל על העשב וישן במקום בו שכב—ישן וישן עד שהיה מאוחר אחרי הצהריים, שכן ביצע מלאכת יום קשה.

"עכשיו," אמר כשהתעורר, "אחזור לבית. ספר לחרש-הנחושת, דארזי, והוא יספר ליושבי הגן שנאגאינה מתה."

חרש הנחושת הוא ציפור שמשמיעה רעש הדומה בדיוק להקשות פטיש קטן בסיר נחושת; והוא משמיע צליל זה ללא הרף כי הוא כרוז-העיר בכל גן הודי, ומספר את החדשות לכל מי שרוצה לשמוע. כשריקי-טיקי הלך בשביל, שמע את הודעות ה"שימו לב" כמו פעמון-ארוחת-ערב קטן; ואז בשטף, "דינג-דונג-טוק! נאג מת—דונג! נאגאינה מתה! דינג-דונג-טאק!" זה גרם לכל הציפורים בגן לשיר, ולצפרדעים לקרקר; כי נאג ונאגאינה נהגו לאכול צפרדעים כפי שאכלו ציפורים קטנות.

כשהגיע ריקי-טיקי הביתה, טדי ואמא של טדי (היא עדיין נראתה לבנה מאוד, כי התעלפה מקודם) ואבא של טדי יצאו החוצה וכמעט בכו כשראו אותו; ואותו לילה אכל כל מה שנתנו לו עד שלא יכול היה לאכול יותר, והלך לישון על כתפו של טדי, מקום בו ראתה אותו אמא של טדי כשבאה להביט מאוחר בלילה.

"הוא הציל את החיים שלנו ואת החיים של טדי," אמרה לבעלה. "רק תחשוב, הוא הציל את החיים של כולנו!"

ריקי-טיקי התעורר בקפיצה, כי שנתם של כל המונגוזים קלה.

"אוה, זו את," הוא אמר. "למה את דואגת? כל הקוברות מתו, ואם לא, אני פה."

היתה לריקי-טיקי זכות להיות גאה בעצמו; אבל הוא לא הפך גאה מדי, ושמר על הגן כמו שמונגוז יכול לשמור, בשיניים וקפיצה ודילוג ונשיכה, עד ששום קוברה לא העזה להראות את ראשה בין חומותיו.

(נעזרתי בתרגומו של י.ל. ברוך, "ספר היער", הוצ' אמנות 1937)

הערת שוליים קולוניאלית