אתמול הוסרה ממני נקודת החן האהובה עליי, כי מסתבר שזה שהיא היתה ממוקמת על כף הרגל שלי [על הכף האמיתית - החלק התחתון, זה שעליו דורכים] הופך אותה לסופר-דופר-מסוכנת. זה גם מה שהפך אותה למגניבה בעיניי, מן הסתם.
בכל מקרה, עכשיו אני לא יכולה לדרוך על כף רגל ימין, מה שהופך אותי לנכה-משהו, וזה לא כיף במיוחד.
לפחות צילמתי את הנקודה לפני שהסירו לי אותה, אבל זה צולם במצלמה לא-דיגיטלית, ולכן אני מניחה שהתמונה לא תפורסם פה [אני גם בטוחה שזה מאוד יחסר לכולכם].

  היום הגברתי את הנכות-בצד-ימין שלי בעוד צעד - נחתכתי מזכוכית של ויטרינה בזרוע הימנית. כן, זכוכיות של ויטרינה, אני יודעת שאני מוכשרת. בכל מקרה, זה עשה חתך שהוא עמוק מכדי שאכנה אותו שטחי בלבד, אבל זה יהיה נקבי ומתלונן מידי מצדי לקרוא לו חתך עמוק, ולכן אקרא לו ולדימיטרי. ולדימיטרי מדמם הרבה, וכשנושבת לתוכו רוח, זה שורף. אני לא אוהבת את ולדימיטרי. אני מקווה שהוא ייקבר בקרוב.

  הויטרינה שנחתכתי ממנה באייטם הקודם היתה ממוקמת בתוך מעדניה, ממנה יהב, איליה ואני קנינו ארוחת צהריים היום. אכלנו את האוכל שלנו [ארוז בקופסאות קלקר, בתוך שלוש שקיות ניילון] בגן האם - הפארק הסמוך שמפוצץ במסוממים בשעות הלילה. הומלס אחד עבר ליידנו עם שקית זהה לשלנו, ואיחל לנו בתיאבון ולבריאות. עכשיו אני מבינה למה בפסטיבל הסרטים של לפני שנה-שנתיים, ההורים שעברו על פנינו, כשישבנו על המדרכה, אמרו לילדים שלהם להשקיע בלימודים, או שהם ידרדרו לביוב כמונו - יש לנו פוטנציאל בתחום. [המשפט האחרון היה אמור להיות הרבה פחות מפורט ולהכיל לינק המוביל לקטע המספר על הנושא, אבל מסתבר שלא טרחתי לכתוב את האינפורמציה הזאת! מחדל! הוספתי לינק כפיצוי.]

  ביה"ס שלח לי דף מצחיק כזה, שמפרט את כל הבגרויות שכתבתי אי-פעם. הם השמיטו שש מהן, ולמרות זאת הדף היה מלא. אני מתחילה להבין למה התדמית של החננה נדבקה אליי כל השנים האלה. נו, מילא.

תזכרו לאכול הרבה אטריות שעועית אורגניות לפני השינה,
      יעל [שזו אני].