באמת שאני מנסה להתמודד עם מצבים בלי להתלונן. באמת. אז בסדר, אימא שלי חולה, ברור שאני לא אפריע לה בשביל זוטות כמו לשאול על איך להפעיל את מכונת הכביסה. אז מה אם הפעם האחרונה שנגעתי במכונת כביסה היתה לפני ארבע שנים, כשבינתיים החלפנו מכונה לאחת שאין לי מושג איך להפעיל. נאלתר. מתברר שגרמתי לכך שלא תהיה סחיטה, או משהו מטופש בסגנון. בסדר, נתמודד. אז אני אשים מלא סמרטוטים מתחת ללוח ייבוש הכביסה, ואז נוכל להתעלם בחינניות מהעובדה שהיא נוטפת. גם ככה אני צריכה להאכיל את החתולים שבפנים, להאכיל את החתולים שבחוץ, להחליף מים לכל החתולים ולאלתר לעצמי משהו לאכול, והכל תוך כדי צליעה וכאבים בכף הרגל. מסתדרים.
מה חבל שאימא שלי חייבת לצרוח עליי על זה שאני טיפשה וכשלון, כי אני לא יכולה לעשות את הדברים האלה כמו שצריך. ואם אני מנסה להסביר לה דברים בהגיון, היא צורחת עליי על זה שאני מפלצת מגעילה. להגיב לה לא באמת יפתור כלום, כי אני כבר מזמן מודעת לעובדה שהיא לנצח ולעד תתנהג כמו ילדה קטנה ומטומטמת, אז אני צריכה להיות הבוגרת מבין שתינו.
רק למה לעזאזל אם אני מנסה לשבת בשקט בצד, להירגע קצת כדי שאני אוכל לתפקד כמו שצריך בהמשך היום, היא תהיה חייבת לבוא אליי בלי קשר לכלום, כדי להודיע לי שהיא היתה גדולה ומוצלחת וסחטה כביסה? כמובן, כדי להודיע לי שאני אדם איום ונורא, כי אני לא עשיתי את זה וכי אני עדיין לא תליתי את הכביסה. כלומר, את זו שתליתי, שבינתיים *מישהי* הספיקה להוריד כדי לעשות איתה פעולות לא נחוצות. אה, וזה גם נורא לא בסדר מצידי  שבזמן שהייתי במקלחת, האוכל ששמתי לחתולים נשפך על הרצפה, והבקבוק של מרכך הכביסה נפל. נו, אז מה אם יש שלושה חתולים שמתרוצצים באיזור הזה, הרבה יותר הגיוני להאשים אותי.
ותוך כדי שאני כותבת את זה, היא שוב נכנסת, סתם כדי להודיע לי שהיא חולה ומרגישה מאוד לא טוב, ושהיא לא יכולה להבריא כשאני לא תולה שוב כביסה, מסדרת דברים רנדומליים בבית וסוחטת סמרטוטים. בכלל, אני גורמת לה להרגיש הרבה יותר רע כשאני ממציאה תירוצים כמו זה שהחתולים מפילים דברים.

"אימא, את יכולה רק לתת לי עשר דקות להירגע? למקרה שלא שמת לב, את מקללת אותי-"
"אני לא מקללת אותך! אמרתי לך שמה שכל מה שאת עושה הוא איום ונורא, שאת מתנהגת כמו מפלצת ושאת לא רוצה לעשות משהו שעוזר למישהו שהוא לא את!"
":|... בכל מקרה, זה שאת צורחת עליי ומתייחסת אליי כמו אל חתיכת חרא, לא בדיוק גורם לי לרצות לנקות. תעזבי אותי בשקט."
"אני לא מתייחסת אלייך כמו אל חתיכת חרא, את מתייחסת אלייך כמו אל חתיכת חרא."

יש גבול לכמה זמן אני יכולה לחשוב על "לא נורא, בערב אני יוצאת.", או "לא נורא, מחר אני נוסעת לכינרת". האישה הזאת היא פשוט בלתי נסבלת. היום היתה פעם שנייה בשנה האחרונה שניסיתי לכרוך את הידיים מסביב לגרון שלה, ונאלצתי לעצור את עצמי ברגע האחרון, להזכיר לעצמי שלהפוך לפסיכופטית עכשיו לא נשמע כמו רעיון טוב.
אז אני בוכה. אז מה אם אני בוכה כ"כ הרבה שאני שוב מתחילה התקף היפר-ונטילציה, לבכות זה יותר טוב מלרצות לרצוח את אימא שלי.

אל תנסו לעודד אותי על זה, סתם חשתי צורך לכתוב את זה איפהשהו, רצוי בצורה כזו שאנשים לא יתפלאו אח"כ למה אני ממורמרת.