אתמול הוסרה ממני נקודת החן האהובה עליי, כי מסתבר שזה שהיא היתה ממוקמת על כף הרגל שלי [על הכף האמיתית - החלק התחתון, זה שעליו דורכים] הופך אותה לסופר-דופר-מסוכנת. זה גם מה שהפך אותה למגניבה בעיניי, מן הסתם.
בכל מקרה, עכשיו אני לא יכולה לדרוך על כף רגל ימין, מה שהופך אותי לנכה-משהו, וזה לא כיף במיוחד.
לפחות צילמתי את הנקודה לפני שהסירו לי אותה, אבל זה צולם במצלמה לא-דיגיטלית, ולכן אני מניחה שהתמונה לא תפורסם פה [אני גם בטוחה שזה מאוד יחסר לכולכם].

  היום הגברתי את הנכות-בצד-ימין שלי בעוד צעד - נחתכתי מזכוכית של ויטרינה בזרוע הימנית. כן, זכוכיות של ויטרינה, אני יודעת שאני מוכשרת. בכל מקרה, זה עשה חתך שהוא עמוק מכדי שאכנה אותו שטחי בלבד, אבל זה יהיה נקבי ומתלונן מידי מצדי לקרוא לו חתך עמוק, ולכן אקרא לו ולדימיטרי. ולדימיטרי מדמם הרבה, וכשנושבת לתוכו רוח, זה שורף. אני לא אוהבת את ולדימיטרי. אני מקווה שהוא ייקבר בקרוב.

  הויטרינה שנחתכתי ממנה באייטם הקודם היתה ממוקמת בתוך מעדניה, ממנה יהב, איליה ואני קנינו ארוחת צהריים היום. אכלנו את האוכל שלנו [ארוז בקופסאות קלקר, בתוך שלוש שקיות ניילון] בגן האם - הפארק הסמוך שמפוצץ במסוממים בשעות הלילה. הומלס אחד עבר ליידנו עם שקית זהה לשלנו, ואיחל לנו בתיאבון ולבריאות. עכשיו אני מבינה למה בפסטיבל הסרטים של לפני שנה-שנתיים, ההורים שעברו על פנינו, כשישבנו על המדרכה, אמרו לילדים שלהם להשקיע בלימודים, או שהם ידרדרו לביוב כמונו - יש לנו פוטנציאל בתחום. [המשפט האחרון היה אמור להיות הרבה פחות מפורט ולהכיל לינק המוביל לקטע המספר על הנושא, אבל מסתבר שלא טרחתי לכתוב את האינפורמציה הזאת! מחדל! הוספתי לינק כפיצוי.]

  ביה"ס שלח לי דף מצחיק כזה, שמפרט את כל הבגרויות שכתבתי אי-פעם. הם השמיטו שש מהן, ולמרות זאת הדף היה מלא. אני מתחילה להבין למה התדמית של החננה נדבקה אליי כל השנים האלה. נו, מילא.

תזכרו לאכול הרבה אטריות שעועית אורגניות לפני השינה,
      יעל [שזו אני].

עקרונית, הפוסט הזה בא רק כדי שהאומה תראה את הכינוי החדש שלי, כי איליה הכריח אותי להחליף אותו [פתאום הוא נזכר שלא מוצא חן בעיניי שאני קוראת לעצמי פתטית. לא נורא, אני סולחת לו כי הוא חמוד, אפילו שהוא סקינהד. כנראה כי אני הכרחתי אותו להיות סקינהד.] [אה, ורציתי להוסיף גם את שם המשפחה (שליט-נאצי-אכזר), אבל גם את זה הוא לא הרשה לי. חדל התבכיינות.], אבל אם אני כבר כאן, אני אכתוב עוד תובנה שעלתה לי לראש היום, ואפילו מספר מראות אקזוטיים!

אז - הנה תובנה:
דבר ששמתי לב אליו אחרי זימון שהיה לי לפני חודש בערך, הוא שאם תאחר לדבר כלשהו, זמן האיחור שלך ימשיך לגדול ולגדול ולגדול, עד שהוא יגיע לכמות מגוחכת של דקות, כזו שגורמת לאנשים שנמצאים ביעד הסופי שלך להרים גבה לעברך תוך מחשבת "מה, הוא דפוק לגמרי? איך אפשר לאחר כ"כ לכזה דבר חשוב?!", כשאתה רק מנסה להכנס לתוך החדר בנסיון להתמזג עם הקיר עד יעבור זעם.
בכל מקרה, הנקודה שלי היא זו - אם, למשל, איחור של שתי דקות לאוטובוס מתבטא, בסופו של דבר, באיחור של ארבעים דקות לזימון, זה רק אומר שהמשקל של איחור לאוטובוס משפיע פי 20 [!!!] מאיחור לזימון! ואם אצור תרשים זרימה של כל האיחורים היכולים לגרור זה את זה, המסקנה המתבקשת היא שככל ששלב האיחור מוקדם יותר, כך הוא חשוב יותר ולהיפך. מכיוון שכל מסע מתחיל בהתעוררות ונגמר ביעד סופי [גאונות!], ניתן להסיק מכך שלא משנה בכמה זמן תאחר למה שהיית אמור להגיע אליו, הדבר החשוב ביותר הוא שינה.
בזאת אני מצווה על כל מי שיכול לעשות זאת - כל מי שלא עובד, לומד או חייל - שנו בבוקר! צברו נקודות חשיבות להמשך חייכם! שמחו על כך שאתם לא תקועים בחברת חשמל במשך שמונה שעות וחצי לכל יום, כדי לעשות עבודה שלאף-אחד לא אכפת, ממנה, בעודכם מוקפים באנשים סופר-דופר ממורמרים ו... טוב, אני חושבת שהתלוננתי יותר מידי על חלטורת הכלום-מאמץ שלי, ולכן אשתוק.
בקיצור - שינה זה חשוב. לכו לישון.

כעת, מספר מראות אקזוטיים שיצא לי להבחין בהם לאחרונה:
* היום נסעתי לי באוטובוס כדי להגיע לייט עוד זימון למודיעין [האחרון, אינשאללה]. בדרך, עברתי לייד בית קברות, ומתוך אותו בית הקברות, חבריא, יצאו עיזות מצוייות! והן היו חמודות כאלה, עם פרווה ארוכה ופרועה וקרניים מסולסלות! אני תוהה על מי הן נאלצו להתאבל.
* בנוסף, על פני האוטובוס עבר אוטובוס, קו 202 [זה קיים בחיפה בכלל?], שבדברצ'יק הזה שעל האוטובוס עם הכיתוב המתחלף שאומר מה היעדים שהקו עובר בהם, היה כתוב "דואר".
* סרט החאבורה הגדול. הוא מאוד מאוד אקזוטי, וגם לא כ"כ גמור. אפילו שלחלקכם אין שמץ של מושג על מה אני מדברת, תסמכו עליי כשאני אומרת שהוא מגניב. [שנעלה אותו ליו-טיוב כשהוא יהיה גמור? P:]
* כל מיני אנשים מוכרים במדים. אתם לא אמורים להיות במדים, רק עכשיו סיימתם תיכון! אין לי שום בעיה עם הידיעה שחלקכם כבר גדולים ומגוייסים והכל, אבל את המדים שלכם תשמרו לעצמכם, אל משנה כמה מגניבים וסקסיים את נראים בהם. כן.
* איליה סקינהד, כפי שכבר ציינתי קודם לכן.

אני חושבת שלפוסט הזה מגיע להיות ברשימה בצד, די הזנחתי אותה [יחד עם שאר הבלוג, אבל זה לא העניין. אפילו לא קצת].

אז היה סמינר ציונות ודמוקרטיה, וציינתי את זה כמה פעמים, כמדומני.
בכל מקרה, אין לי באמת כוח לסכם אותו, וזה לא יעניין אתכם גם ככה, אז אני פשוט אתקע כאן חלק מהתמונות שיעל צילמה ואנסה להזכר למה הן צולמו.

---

בתחילת/אמצע היום הראשון, אחרי שסיימנו סיור בהר הרצל ומוזיאון הרצל והגענו לאכסניה/בית הארחה שלנו, היינו אמורים לעבור שתי פעילויות גרועות כלשהן, שילדים מהכיתה התנודבו להעביר. אבל לפני שהתחלנו, נתנו לנו לשחק במשחק מצחיק עם כסאות, כי אחרת לא היינו מקשיבים. אני חושבת שאפשר לקרוא לו "כסא 3" או "כסא כשר לירושלים". כמו שאפשר לראות, עשינו הרבה בלאגן.

בין הפעילויות, נועם ואני הבענו את אהבתינו הנצחית זו לזו. אין לכם שמץ של מושג כמה זה היה מצחיק, בזמנו. לקח לעתיד - לא להצטלם בזמן אכילת סנדביץ' תוך כדי צחקוקים.

---

את היום השני התחלנו בסדנאות לפי בחירה. הסדנא הראשונה שלנו נקראה "סיור על גדר ההפרדה", אבל למעשה היא היתה "סיור בתוך רחובות ירושלים, כשרוב הזמן יושבים באוטובוס, ומידי פעם יורדים לדקה וחצי כדי לצלם מנקודות תצפית". כפיצוי על כך שהמדריכה היתה פאסיבית למדי, אלי הסביר לנו הרבה דברים על האיזור, אז בסוף זה היה מוצלח.
ישיבה אופיינית באוטובוס [או סתם תמונה חביבה של מיכל ונועם]:

הגמל ואני. הגמל היה הדבר הכי מגניב בכל הסמינר, ולכן יהיו פה שתי תמונות שלו [איתי, לא העניין]:

---

אח"כ היינו בהרצאה על משפחות שכולות יהודיות ופלשתיניות, שאין לי כח לפרט עליה, ואחריה היתה סדנת "מדינה יהודית מול מדינת כלל אזרחיה", שהועברה ע"י אלי ועמוס. נקודות ציון חשובות:
הסדנא התחילה בכך שנתנו לנו להתחלק לאנשים שתומכים במדינה יהודית ואנשים שתומכים במדינת כלל אזרחיה, ואז כל קבוצה היתה צריכה לגנוב את הכסאות של הקבוצה השניה, כשהכלל היחיד הוא שאסור לשבת. בפועל, רוב האלה שתמכו במדינה יהודית ישבו על יותר מכיסא אחד בו-זמנית, והמיעוט גנבו את הכסאות של התומכים במדינת כלל אזרחיה, הקבוצה שבה אני הייתי. הקבוצה שלנו היתה אפילו יותר גרועה - חצי ישבו בפאסיביות מוחלטת, והחצי השני ניסה לגנוב כיסאות ללא הצלחה, וחטף מכות. או שרק אני חטפתי מכות. אבל נועם ואני כמעט הצלחנו לגנוב כיסא מידי נקבה+זכר, עד שהתווספה אליהם נקבה אתלטית יתר על המידה והרסה הכל. המשחק הזה היה אמור ללמד אותנו שתמיד יהיו את אלה שיילחמו ואת אלה שיסתכלו מהצד ולא יעשו כלום, ושאי-אפשר להגיע ככה לשום תוצאה ממשית. מה שאני למדתי, זה שאלה שתומכים במדינה יהודית הם רמאים, ואלה שתומכים במדינת כלל אזרחיה הם אפסים. [יש להגות את המילים "רמאים" ו"אפסים" בהטעמה על ההברה הראשונה.]. מהמאורע הזה אין תמונות, וטוב שכך, כי זה היה משפיל למדי.
המשך הסדנא היה להעביר את חרב הפלסטיק של עמוס מיד ליד ולהגיד את דעתינו על נושאים שהועלו לדיון, רק שבגלל שהיינו קבוצה הרבה יותר מידי גדולה, הנושא התחלף כל חצי דקה בערך, ומכיוון שאסור היה להגיב לדברים שאחרים אמרו, אלא רק להעלות דברים חדשים, כמעט אף-אחד לא דיבר ובעסה. גם מהמאורע הזה אין תמונות.

---

בערב של אותו היום, היה לנו סיור בעיר העתיקה ובמנהרות הכותל. הקטע הדתי לא דיבר אליי בכלל, מן הסתם, אבל החלק הארכיאולוגי היה מגניב. מה גם שכל האיזור נראה כמו סיור בגטו מסוגנן שעולה באש. דוגמיות נבחרות:



אה, וברובע היהודי יש פיצה ממש טובה.

---

היום השלישי מת. אבל זכורה לי הרצאה מגניבה, שבה הנוער של היום הואשם, בין השאר, בצפיית יתר בטלנובלות. אה, והיה גם סיור במוזיאון, שבו יעל ואני לא הקשבנו אפילו קצת, כי המדריכה שלנו היתה גרועה במיוחד.

לבסוף, אחרי נסיעה ארוכה שבה ניהלתי הרבה יותר מידי שיחות טלפון אדמינסטרטיביות, בנוסף לאחת שהיתה פשוט מוזרה [אחד משכבת י"א, שהיה חבר שלי בגן, התקשר כדי להודיע לי שהוא ראה את אבא שלי רץ לייד הבית שלו.], הגענו הביתה.
ואז נהייתי חולה. סוף פות, הכל פות.