נמאס לי מכל הנעלמים בחיי.
מכל אלה שחסרים, ולא לידי.
נמאס לי מאלו שטסו לחו"ל במרדף אחר איזה יעד... שעוד לא השיגו או שהשיגו כבר, ורוצים עוד.
נמאס לי מאלו שאינם, נמצאים אך נפקדים. מאותם אנשים שממלאים איזה משבצת די ריקנית של החבר שרק אומרים לו שלום באיזה מסיבה, או בפאב, כשפוגשים.
נמאס מכל אלו שאני רוצה לידי, עכשיו, כאן. בלילה. ופשוט ידם רחוקה מלהגיע.
מכל אלו שגרים בבאר שבע, בראשון לציון, בתל אביב או באיטליה.
מכל אלו שלא הצליחו לשריין את האוטו של אבא או של אמא, מאלו שקמים מוקדם ואלו שצריכים לעבוד משמרת לילה.
נמאס מהקצינים, מחיילי הקבע, ומהסטודנטים בתקופת המבחנים.
נמאס מאלו שהיו וכבר שכחו, ומאלו שרוצים להיות ואינם, מאלו שאין להם מספיק ביצים כדי להישאר בסביבה... אלו שמפחדים ממחוייבות, או מהיתקעות, או פשוט מהתמודדות.
הכי נמאס מאלו שבאים והולכים. ואז מופיעים שוב והולכים. לפעמים עדיף לדבוק בהחלטה אחת וזהו.
נמאס מאלו שמזמינים ואז מבטלים, או מאלו שלא מזמינים בכלל.
נמאס מרחוקים מאד, ורחוקים פחות, וכל אלו שהייתי מתניעה את האוטו ונוסעת אליהם עכשיו, אם הם רק היו עונים לטלפון.
והאמת היא, שנמאס לי מכל אלו
רק כי אני מתגעגעת
כל כך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
