אז לאחרונה, אני מרגישה בודדה.
לאחרונה, מרגישה די מנותקת. חסרת מנוחה. לא מובנת ולא מנסה.
מרגישה שהיכולת שלי להעמיד פנים, להיות סתם ככה- נחמדה, להתאזר בסבלנות, לגלות הבנה לצד השני של המטבע- כל זה בנסיגה אמיתית וגדולה.
נשמעת לעצמי כמו מתבגרת דכאונית שכותבת למגירה,
כשאני רוצה ככה להישאר בשמיכות.
לא בא לי לצאת, לא לבלות. ואני עושה הכל בכל זאת.
אין לי חשק.
אין.
וזה לא החורף. אם כבר- המזג אויר המופלא הזה, זה הדבר היחיד שמרים אותי.
שומעת שנות ה-80, והמיתרים מנגנים לי על הדמעות,
ואולי זה הורמונים, אני חושבת- הם מגיעים באיחור לפעמים.
וזו בטוח "סתם תקופה", אני יודעת. אבל היא מזמן כבר לא קרתה ככה. ומזמן כבר לא הרגשתי למטה,
מזמן לא הרגשתי לא מובנת, לא מוסברת, כאילו אני רק מסוגלת להיות קשוחה ורעה אפילו שאני לא באמת רוצה.
לא מורידה מסכה, עד שהיא הופכת לפנים שלי, ואז אותם אני שונאת.
גם לכתוב כבר, לא כל כך מצליחה. ממש, רחמים, ומלא שטויות ברקע.
מרגישה די בודדה בתקופה האחרונה...
אני יודעת, זו רק תקופה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
