כינוי:
עכברת גינה מין: נקבה
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2008
I become so dumb
או: יום טיפוסי
לפני העבודה:
מתארגנת מהר, שותה תה מול המסך, יוצאת מהבית שתי דקות לפני זמן ההגעה המשוער של האוטובוס לתחנה המרוחקת מרחק של כחמש דקות מהבית. מסרבת לרוץ, אך שוקלת לעשות זאת כשאני נזכרת ששכחתי את הפלאפון בבית. מאוחר מדי עכשיו, אז אני ממשיכה להתקדם. מקצה העלייה אני אמורה לראות את האוטובוס אם הוא מתקרב לתחנה ואני יכולה לוותר, אבל הוא לא שם. רגע לפני התחנה אני מגלה אותו יורד לכיכר ופוצחת בהליכה מהירה שתמקם אותנו באותו מקום באותו זמן. זה קו של זקנים, אין צורך לרוץ.
עוברים על פני אזור כמעט-נידח-בהתחשב-בעובדה-שכל-העיר-נמצאת-בטווח-נסיעה-של-שעה-בקו-אוטובוס-מרובה-תחנות שם מקובצים שלל זרים בבלויים ואני תוהה אם זהו שוק העבדים שדיברו עליו. לא באמת אכפת לי. אחרי חודשים בהם נסעתי באותו קו באותה שעה באותו כיוון, סופסוף גיליתי מהו הצד הנהנה מיותר צל משך רוב הנסיעה: הצד המנוגד לשלי.
יורדים בקניון, השומר מעביר את התיק שלי מצד אחד לשני ותוהה בלבו מתי אבין כבר שלא באמת מעניין אותו לבדוק אותי.
בעבודה:
מגיעה יחד עם הארגזים. מתחילים לספור. שבעים ותשעה פריטים במקום שמונים ואחרי שעוברים פריט-פריט על הרשימה מגלים ששכחו לשלוח לנו גרביים. אני מתלוננת כהרגלי באוזני הסגן.
- את יודעת מה זה אומר שהם, נכון?
- בלתי נחמדים בעליל?
- לא, בביטוי שלי.
- חסרי לב, רגש ותבונה?
טעות שטרם הובררה בארגז נוסף, עודף וחוסר וערבוב של ארגזים שעל כולם צריך לעבור רק משום שהאנשים במחסנים לא יודעים להעביר פריט במחשב ולזרוק לקרטון.
הם פשוט זונות, אני אומרת.
ידעתי שתסכימי איתי בסוף, אומר הסגן.
לפני שהתחלתי לעבוד שם כמעט ולא קיללתי בכלל.
פריטים חדשים מגיעים, שום דבר יפה.
מה הגיע חדש? שאול הסגן.
- סריגים לנשים, מכנסיים...
- לא מעניין אותי נשים.
- כן, ידענו את זה מההתחלה, זו לא יציאה מהארון אתה יודע.
- הו, ג'ינס חדש. לגברים? אוי, זה מכוער. מה עוד?
- רוצה לדעת מה לא הגיע? המעיל שלי, זה שהיית אמור לשלוח לשירות לקוחות ולהחזיר לי, זה שלא ניתן להשיג יותר בשום מקום בארץ.
- שוב עם זה? בלתי נסבלת.
- אתה יודע, למנוע ממני לרכוש מעיל רק כדי שאקפא בחורף, אחלה ואפסיק לעבוד זו דרך מעוותת ומרושעת למנוע ממני להיות איתך במשמרות. פשוט תגיד שאתה לא רוצה, אני אבין, אני אלך בעצמי...
- די, נו, אני אתקשר אליהם שוב.
- תגידי, את אמרת משהו עליי לעובדים החדשים?
- יכול להיות ששכנעתי אותם שאת השמלות ונעלי העקב שאתה שומר לכאורה לאחיותייך אתה בעצם מודד בלילה מול המראה ששפתייך משוכות בליפסטיק ואתה חובש פאה.
- הא, אוקיי.
די! תראו את זה, נמאס לי! מצהירה עובדת אחת ומנופפת בגרביונים הפוכים.
- איכס, מי לעזאזל מודד גרביונים?
לא יודעת, היא אומרת ופונה לכתוב שלט מנומס שאמור להיות כה ברור מאליו: נא לא למדוד גרביונים. אני מתלהבת מעניין השלטים וכותבת אחד משלי: נא להשתדל שלא להיכנס לתאים עם למעלה מעשרים שנדיבריליון פריטים, אבל המנהלת אוסרת עליי לתלות אותו. אמנם יש מעט דברים מוצדקים מן השלט הזה. בניגוד לתיירים המנומסים ששואלים אם יש הגבלה כלשהי, נענים בשלילה ובכל זאת מסתפקים בכחמישה פריטים אותם הם מודדים ומחזירים לקולביהם במידה ואינם מעוניינים, ללקוחות הרגילים שלנו יש נטייה לאסוף כמחצית מהחנות יחד עימם ולהכניסה לתאים, כשלושה עד שישה פריטים הם יתלו על הקולבים ואת השאר הם יזרקו על הרצפה, ידרכו עליהם כביכול בטעות כשהם מודדים פריט עד שלושה מתוך השלל, להשליך את מה שהושל מעליהם ואז לצאת כשידם ריקה או עם שני פריטים לכל היותר. למה הם עושים זאת? כי הם רעים. כל כך רעים שבלילה הם מגדלים זנב, קרניים וכנפיים קרומיות. פלא שקשה להם למצוא בגדים?!
- אני צריך להזכיר לך שאת אמורה לעזור ללקוחות?
- אני עסוקה!
- מה את עושה?
- אני מפרידה שרשראות.
- עזבי את זה, זה יישלח לפגומים.
- אבל זה לא פגום, רק מסובך!
- אני אדאג לזה.
- לא, אתה לא, אתה תזרוק את זה לפגומים.
- לכי לעזור ללקוחות.
- אבל אני לא רוצה לעזור להם...
שלום! שמעתם על המבצע שלנו? מסתדרים? הו, יופי. אם יש לנו מבצעים? ובכן, יש שלט גדול בכניסה שמבשר על אחד ולא מעט שלטים בחנות כולל אחד בדיוק מולך, אבל אני מבינה איך פספסת. לא, אל תפנו אליי, למה אתם פונים אליי?! כן, במה אוכל לעזור? שנייה, אני אבדוק לכם במחסן. סלח לי, אדוני, אפשר לעבור? תודה. הא, אתם לא מעוניינים בצבע הזה בסוף? אין בעיה, אני אעלה שוב למחסן בקומה השנייה ואבדוק לכם גם את הצבע השני. אין צורך, אל תתנצלי, אם לא תטרטרי אותי במדרגות איך אשמור על הגזרה?
את לא יודעת את זה, אומרת המנהלת, אבל את מוכרת טובה. רק תפסיקי לעמוד כאן ותגשי ללקוחות!
- אני מנסה, אבל יש להם את המבט המטומטם הזה וזה מרתיע!
הבעיה האמיתית היא שגם כשמנסים לעזור ללקוחות, רוב הזמן אין לנו את מה שהם רוצים. בעיקר מדובר במידות.
- אין לכם מידה קטנה יותר?
- מצטערת, לא נשאר.
- מילא לא סמול, אבל מדיום?
- רק אקסטרה לארג', אבל היי, חמש-שש ארוחות ביום ואתה שם!
- אז את לא לוקחת את השמלה בסוף?
- קטנה עליי, מה אפשר לעשות?
- [בלחש] דיאטה?
בעיה נוספת היא המוזיקה. לטענת המנהלת שלי, ישנו איזה חוק שאוסר עליהם לקדם אמנים, ולכן הם משמיעים כמעט רק גרסאות כיסוי ובטח לא שום דבר ישראלי. מוזר, כי ביום הזיכרון לרבין הייתה רק מוזיקה ישראלית שקטה. מעניין. אני טוענת שזו דרך להימנע מתשלום תמלוגים, אבל בחברה מתעקשים אחרת.
- זה קאוור ללאונרד כהן? כן, למה הם עושים את זה?!
- ואת הקאוור לסמית'ס מקודם לא שמעת?
- צריך להיות חוק נגד זה.
- אל תדאגי, נכון שכל עובדי החברה איכשהו מגיעים אלינו? אז יום אחד גם יגיע אחד ויגיד "היי, אני זה שמרכיב לכם את הפלייליסט", ואז נגרור אותו למחסן וננקום על השיר הזה שנשמע כמו אזעקה.
- הו, סופסוף יש שימוש לכך שהמחסן מקורר כמו מקרר גופות!
בהפסקה:
- היי, מה אתה אוכל?
- ספגטי שאני הכנתי. הבאתי הרבה, חשבתי יאכלו, אבל...
- מגעילים האנשים פה, נותנים לך לאכול לבד. פוי.
- כן, ראית? איזה זונות.
- טעים הדבר הזה?
- בטח, לא סיפרתי לך שעבדתי עם דוד שלי במסעדה שלו? רוצה?
- אני אי פעם אמרתי "לא" לאוכל?
לא סיפרתי, אבל יש לנו במחסן מים קרים וחמים, מקרר שלרוב מכיל אוכל, מיקרוגל, כלים שונים, קפה וסוכר וכורסה שהייתה אמורה לשמש לקוחות למדידת נעליים, אבל החלטנו לעשות בה שימוש ראוי יותר.
יש כאן מישהו? אפשר עזרה?, שואלים האנשים מחוץ למחסן, אבל אני לא עונה כי אני בהפסקה. הם מן הסתם נכנסים גם לתוך המחסן, ואני מבקשת מהם בנימוס לצאת, מציצה לראות מה הם צריכים וקוראת למישהו שיעזור להם. כבר סיימתי לאכול, אז אני לוקחת את התיק ויוצאת לסיבוב קצרצר בקניון בזמן שנשאר לי. הוא מספיק בדיוק למעבר מדוקדק על כל ספרי המבצע בצומת ספרים, שכוללים בדיוק ספר אחד שהייתי קונה. גם כן ארבע(ה) במאה, הבו לי שניים! [ברצינות, אם מישהו איתר שם ספרים שווים, אנא להמליץ]
שוב בעבודה:
- אפשר את הטלפון שנייה? אני רוצה לראות אם הגיעה לחנות השנייה החולצה שריי רצתה.
- תבדקי במחשב, אמור להיות שם?
- אתה מכיר את רמת הדיוק של המלאי שלכם. חוץ מזה, כשאכפת לך ממישהו אתה בודק בשבילו ודואג שיהיה. מתקשר לברר, מוודא שהפריט שהוא מעוניין בו יישמר. במיוחד כשזה פריט שבעייתי להשיג.
- את החולצה הזאת לא בעייתי להשיג.
- דיברתי על המעיל שלי.
- אפשר לעזור לכם?
- כן, תהינו אם תהיי מוכנה למדוד את הז'קט הזה בשבילנו? הבת שלנו בערך במידה שלך. [במידה שלי ואתם מראים לי 40?! התביישו.]
- בטח, אין בעיה.
- זה לא גדול? [כן, אבל הרגע נזכרתי שאין לנו מידה קטנה יותר.]
- מה פתאום. אמרתם בערך במידה שלי, היא יותר מלאה?
- יש לה חזה יותר גדול.
- כמובן.
- את יודעת, לא מתאים לך להיות מוכרת.
- למה?
- את אובייקטיבית מדי.
- את רוצה שאראה לך פריטים שלא מתאימים לך ואשכנע אותך לקנות אותם?
- את כזאת חמודה!
- את ממש לא חומר של מוכרת, את כזאת נחמדה ואומרת אמת.
- אני רק מבססת אמון. כשנגיע לדברים היקרים תגלי שהכל נראה עלייך מדהים.
משום מה הן לא לוקחות בחשבון שאין לי שום אינטרס לשחרר לרחוב מראות זוועה כמו הכרס שלהן שנשפכת מעל לג'ינס נמוך ולוחץ מדי. גם אני מסתובבת ברחובות האלו. רוב הזמן אני מבלה בלשכנע לקוחות שאני בטוחה שהם לא מידה ארבעים ושתיים, פשוט אין לי מידה נמוכה יותר לתת להן למדוד והמידות שלנו ממש-ממש קטנות.
- שירות לקוחות לא יודעים איפה המעיל, הם מחפשים.
- אני כל כך מוסיפה לסיפור גם חוטיני ולטקס.
- מיר!
- יול?
על זה בדיוק אני מדבר! מכריז עובד ושוב מתרחק ממיפ וממני.
מיאו.
ניא.
מיאו.
ניא!
מיאו!
ניא!
- אם אנחנו מקליטים אותן, אין שום סיכוי שמגייסים אותן.
- אלו נראה לך הצבא ייקח אותן? לאבארבנל לא יקבלו אותן, אז לצה"ל?!
- היי! צה"ל לא רק רוצה אותי, הוא רוצה אותי לשש שנים!
- הם עדיין לא מכירים אותך.
בואו נתעלם לרגע מהבחורה בצו הראשון שמשך כעשרים דקות שאלה אותי אם אני בטוחה שאני לא זקוקה לייעוץ/טיפול/פסיכולוג/עזרה כלשהי. אני באמת בסדר.
- מה את עושה?
- אין לי מושג. העבודה הזאת עושה אותי מטומטמת.
- אני כל כך מבינה אותך!
- מה השעה?
- חמש וחצי. למה את לא בבית?
- כי את זו שמחליפה אותי והגעת רק עכשיו?
אחרי העבודה:
אני עולה לאוטובוס והנהג לו אני מגישה את הכרטיסייה שואל אם אני באמת נוער, ובכך מהווה את האדם הראשון אי-פעם שלא חשב שאני בת ארבע-עשרה גג. אני כמעט נרדמת במושב ונזכרת להפסיק לחלום רק כשאנחנו עוברים את התחנה שלי מבלי לעצור. אני מחליטה שאין לי עשרים דקות לחכות שהאוטובוס יעשה את כל הסיבוב הארוך עד לתחנה הבאה בעלת הקרבה הדומה הביתה, אז אני יורדת תחנה אחרי והולכת קצת יותר.
מקלחת, אוכל, לא בהכרח בסדר הזה. אני נשכבת במיטה בפיג'מה ומנסה להיזכר אם יש לי תגבור מאוחר יותר היום, ואם כן באיזה תירוץ להשתמש הפעם כדי להבריז.
אם אין: אני מנסה להיזכר בכל הדברים שהייתי צריכה לעשות, מגלה שאני סמרטוט חסר אנרגיה והולכת לישון. אולי כותבת פוסט לפני זה.
אם יש: אני מנסה לישון איזו שעה, מתארגנת שוב, יוצאת, מלמדת, מנסה להימנע מהבחור שמגדל את ציפורן הזרת ומתעקש לי לקרוא לי כל שנייה, חוזרת. באיזשהו שלב שם יש תסכול, כנראה בכולם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
