הנה עובדה שלא ידעתם עליי: בסתר, אני מאמינה גדולה באמונות תפלות. לכן כשבלוגר ממוצע תייג אותי לפרוייקט, וכתב בסוגריים "שתהיה בריאה", מיד עלתה המחשבה "ואם לא אכתוב, לא אהיה בריאה?". אז אני כותבת, למרות שאני חושבת שאחרי שנים של כתיבה, לצפות מבלוגר לשלוף עוד עובדות חבויות על עצמו זה כמעט מוגזם.*

יש לי צורך בסימטריה, שמשתנה לפי תקופות בחיי ומתבטא כל פעם בדרך אחרת. כשהייתי קטנה, אם הייתי הולכת ונתקלת במקרה בדרכי במכסה ביוב, מיד הייתי נעצרת ומחשבת את המשך דרכי כך שאעבור אותו בצורה סימטרית. אם אני דורכת ברגל אחת, זה לא סימטרי, רגל אחת ואז השנייה זה גם לא. אי אפשר לעבור מסביב, כי זה אומר לבחור ובאופן כללי הדרך הטובה ביותר היא לנתר. באמצע הרחוב. ואז החוצה. ומה אם דרכתי לפני שהספקתי לעצור? זה סיבוך שלם שיש לפתור על ידי צעידות מדודות בתוך העיגול. כמו כן, הייתי מסוגלת להעביר זמן רב בבחינה של שולי המפה/שמיכה כדי לוודא שהם שווים מכל צד. כשגדלתי והיה לי מחשב, הייתי מסתבכת עם סגירת חלונות כי האיקס מופיע בצד אחד, ולחיצה מוקדמת בצד השני לא עוזרת כי היא "לחיצה" אמיתית, אז צריך הרבה לחיצות מנגד ואז ללחוץ איקס. וגם כל הקטע של סימון טקסט שנקטע באמצע שורה היה בעייתי.

היום פיתחתי מנגנון סינון כה מפותח שאני לא מבחינה כלל בדברים כאלו, אז הצורך בסימטריה מתבטא בעיקר בהכנסת משפטים שנאמרים/נכתבים/נחשבים לתוך תבנית של מספר מסוים של אותיות, לרוב שתיים או שלוש. אני לא מחבבת בשל כך מילים שכוללות ל' כי אני כותבת בכתב ואז היא לא באמת תופסת משבצת שלמה, אבל היא גם לא בדיוק נטולת מקום כמו ו'. גם נ' ור' לא משהו, כי הן תופסות משבצת, אבל מרגישות כאילו לא. לכן לרוב אני מתעתקת בכלל לאנגלית.

יש לי פנטזיה סודית שאני יודעת שלא תמומש לחיות בבית סטרילי שהאוויר והאוכל שמכניסים לתוכו יהיו מעוקרים ולא תתאפשר כניסה למיקרואורגניזמים קטנים ומגעילים או לחרקים. אני שונאת דברים קטנים שמתרבים מהר ובאים בכמויות כשאת בכלל לא שמה לב. איכס.

עוד פנטזיה, שטיפחתי בגיל צעיר יותר וכמעט ויתרתי עליה, היא להקדיש את חיי לבניית מכונת זמן ואז לחזור אחורה ולחיות שוב ושוב כל פעם בתור משהו אחר שרציתי להיות. בין היתר: בלשית, מטפסת הרים, מרגלת, גנבת מגניבה כמו כרמן סנטיאגו, סופרת (יש לי נצח, אני אשתפר!), מתנקשת (יש לי נצח, אני אנוון את המצפון!), עיתונאית, מתבודדת שחיה בהרים ויוצאת מביתה רק כדי לחקור מערות, כוכב רוק.

אני לא יודעת להתנשק. אמנם היו לי כאלו שבהחלט הביאו רצון להמשיך לנשק אותי, אני מעולם לא נהניתי מזה, ולבסוף נתקלתי באחד שאמר לי שזה פשוט כי אני לא יודעת איך עושים זאת. זה היה טרן-אוף רציני, במיוחד בהתחשב בזה שמראש לא רציתי לנשק אותו, אז ויתרתי על העניין. זה היה לפני חצי שנה ומאז לא היה אף אחד שיכולתי להתאמן איתו.

כדי שלא אחשב לפתע כבלתי אטרקטיבית, הנה עובדה חיובית עליי: נולדתי עם עשר אצבעות ועשר בהונות, חמש בכל כף, כך זה גם כעת וכך אני מתכננת שזה יישאר.

אני שונאת כשנוזפים בי, אבל מתקשה לעשות את הדבר הנכון, גם כשאני יודעת מהו. נניח, להתקשר להודיע לפני שאני לא מגיעה. לפיכך, פיתחתי יכולת מדהימה להמצאת תירוצים בדיעבד, שמעבדת אותם ומשכללת אותם ככל שעובר הזמן, כך שבנקודה בה אני בוחרת להפסיק לסנן את הבוס שלי, אני יכולה לספר בטבעיות שלא הגעתי כי חטפו אותי חייזרים, ולא החזרתי תשובה כי הקרינה הקוסמית טיגנה לי הפלאפון וכשיצאתי מהסניף כשבידי מכשיר חדש - וכהרגלי ריחפתי קצת בעודי מעיינת בתפריטים המשוכללים שלו – התפרצתי בטעות לכביש ונפגעתי על ידי מכונית, שאמנם מיד בלמה אך המשקל שלה על הרגל שלי עדיין גרם לסדק קל והפנס השבור שלה ככל הנראה חבט בי די חזק, כי בגין המכה אשפזו אותי. רציתי לחזור אליו ברגע שקיבלתי את ההודעה, כשבוע לאחר מכן, אבל הייתי צריכה בדיוק להיכנס למשמרת.

בכיתה ז' הייתי חלק מנבחרת כדור-יד בנות בית ספרית. במפתיע, בחרתי משחק עם כדורים הנזרקים מרצוני החופשי, ואפילו מבלי שידעתי מראש כי המאמן גם חתום בסוכנות דוגמנות. אני לא יכולה לומר שהייתי טובה, אבל היו גרועות ממני. מעולם לא ישבתי על הספסל, אבל ככל הנראה יש לזה קשר לכך שלא היו לנו שחקניות עודפות. הייתה ל הייתי בכושר טוב אותה תקופה. גם עם ראייה טובה יותר, כזאת שמאפשרת לי לשחק בלי משקפיים. בטיחותי יותר. הייתי משתדלת להתאמן בזריקות ביד שמאל באותה מידה כמו בזריקות ביד ימין, והייתה לי בקבוצה אחת שבכלל הייתה משתמשת באותה צורה בשתי הידיים. הפסדנו בגמר האזורי לאשדוד, שבאו עם צבא טרולים.

בזכות הקבוצה קרו שני דברים. האחד, הכרתי את הבחור הראשון שנדלקתי עליו אי-פעם, שהיה הקפטן של קבוצת הבנים הבוגרים וחתיך בכללי. השני, למדתי חוק חשוב שאני משתדלת לזכור גם היום: אם מישהו לא תפס, לא מסרת כמו שצריך. יש חריגים כדוגמת זאת ששילבה ידיים כשהכדור הגיע בדיוק אליה, אבל בגדול ככה זה, המסירה מתפספסת באשמת הזורק.

הו, אני גם צריכה למצוא שבעה בלוגרים נוספים להעביר אליהם את המשימה, כאילו שהביצוע הרגיל לא היה קשה מספיק. אני מתפתה לומר שאני מחשיבה את עצמי לאדם בלתי-רגיל, ולכן חוקים לא חלים עליי ואני יכולה להפר את הכלל הזה על פי המצפון. או לפחות משהו כמו "מי מתנדב?". אבל אני אשחק את המשחק כמו שצריך הפעם:

ברווז בצנצנת, נגע, קאי, עטלף,redemption , פז, להבות,

אני באמת מצטערת.

[ואם מישהו מהם קיבל כבר/ביצע את המשימה טרם פרסום הפוסט (כי מן הסתם לא בדקתי לפני שבחרתי אנשים רנדומלית, והרי המחשב שלי - שוב - מת ואני לא מעורה בעדכונים), אז שיעשה שוב! או שיתעלם, לפי ראות עיניו.]

*או שאני סתם לא רוצה לטעון שאני נהנית ללכת עם העדר.